קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בדרך כלל אני כותבת היו"ר, פעם ראשונה מחקתי – גברתי, תמיד זה אדוני.
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, כל שבוע אנחנו נלחמים בגזרות שהממשלה הכושלת הזאת מנסה להנחית עלינו. פעם זה נשים שנרצחות פה בסיטונאות בגלל חלוקת נשקים מופקרת בשילוב קריטריונים קשים והזויים לאזיק האלקטרוני; פעם זה מיליון ילדים שהולכים לישון רעבים בזמן שיוקר המחיה ממשיך רק לטפס ולטפס; פעם זה על קטינות וקטינים בזנות שהולכים לישון בקור בגינות ציבוריות, חשופים לפגיעות, ומי יודע איך הם יעברו את הסופה ביירון; והפעם הגיע תורם של ילדים ובוגרים עם מוגבלויות פיזיות על כיסא גלגלים, שקצבת הניידות שלהם עומדת להיפגע.
תוכנית האוצר שפורסמה ביום שישי לוקחת את העוגה התקציבית הקיימת, ומבלי להעלות את התקציב היא פורסת את העוגה לעוד ועוד חתיכות. ושיהיה ברור: חשוב ונכון להגדיל את העוגה עבור אוכלוסיות נוספות עם מוגבלויות. יש שלל מוגבלויות שגם זכאיות לקצבה הזו ולא מקבלות אותה היום – אבל לא מוציאים מפה של ילד אחד ונותנים לילד אחר. לא עושים את זה. לא גורמים למוגבלות אחת לנסות לריב עם מוגבלות אחרת. מה, הבושה מתה לגמרי? הרי הממשלה הזאת מחלקת כל יום כספים על כלום בפיתה, אז למצוא כמה גרושים בשביל לתת לילדים ובוגרים לגמלת ניידות, כדי שהם יוכלו ללכת לבקר את החברים ואת המשפחה, לזה אין כסף?
התוכנית המבזה הזאת של האוצר תוציא ממעגל הזכאות הרבה מאוד זכאים היום. היא תוציא את מי שמגיע לגיל הפרישה, היא תחייב בתשלומי הורים, היא תבטל קצבאות זמניות למי שחלילה נפצע עכשיו וצריך גמלת ניידות – הוא לא יוכל לצאת מהבית, כי הוא על כיסא גלגלים.
האנשים היקרים האלה הגיעו היום עד לכאן, לירושלים, ולא היה להם קל להגיע לפה, אבל הם הגיעו בעצמם וביקשו להיכנס לסיעת הציונות הדתית ולדבר עם שר האוצר ולקבל תשובות. אחד מהחבר'ה שהגיעו, בחור על כיסא גלגלים, סיפר לי שהוא הגיע כל הדרך מקריית שמונה עד לכנסת בשביל לדבר עם סמוטריץ'.
הם המתינו – נו, ומה עשיתם עם זה, אדוני?
אז כרגע זה נמצא בחוק ההסדרים, והולכים לקצץ להם בזכאויות שלהם. מה תלכו לעשות עם זה בעצם?
נפגשת איתם? כי הם היו מחוץ לחדר. הייתי איתם, אף אחד לא ניגש אליהם, רק המאבטחים וצוות הסיעה.
אני לא ראיתי אותך יוצא אליהם, אדוני.
כשהייתם בזמן ישיבת הסיעה אף אחד מהח"כים לא יצא.
אוקיי. אני רציתי גם – זה היה כל כך קשה, האמת, דווקא מחוץ לחדר הסיעה, לראות אותם מתקבצים. אני רק ארבעה חודשים כאן, ואני חייבת להגיד שכל יום הבטן שלי מתכווצת מהאטימות בתוך הבית הזה, אטימות לאוכלוסיות מוחלשות שלפעמים היא כבר ממש על גבול הרוע. ולסמל האטימות – ראש ממשלת ישראל עמד פה על הפודיום ודיבר על מלחמה, מלחמה, טראמפ הזמין אותי, איזה מלך אני, איזה מעולה אני.
אבל השר לקח לי קצת זמן, אז אני אקח עוד חצי דקה, בסדר?
אוקיי. מילה אחת ראש הממשלה לא אמר על ההשתמטות הבזויה; מילה אחת הוא לא אמר על מיליון ילדים שהולכים לישון גם הלילה רעבים; מילה אחת הוא לא אמר על קריסת החינוך המיוחד, על קריסת תלמידי החינוך הרגיל לתוך עצמם עם חרמות שיא. שלושה ילדים התאבדו בחודש האחרון. שופכים גלוני שמן על ילדים, מוציאים להם מודעות אבל.
אחרים נועלים ילדים בשירותים – רק שנייה, גברתי. במדינה הזאת יש אנשים, יש חיים לנהל, יש אתגרים לפתור, וראש ממשלה שמגיע לכנסת פעם ב-21 יום כי מכריחים אותו להגיע וכל מה שיש לו להגיד זה אני, אני ואני, הוא ראש ממשלה שחייב ללכת היום הביתה, ובמקרה שלו – עם חתיכת אות קלון. תודה, גברתי.
549 מילים של עדי עזוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.