קריסת מעמדה הבין-לאומי של ישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

שלום, גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, כשבאתי לבקר בפעם הראשונה במחלקת טיפול נמרץ את רב-סרן נורית, שגם הגיעה היום לכנסת, ראיתי על דלת הכניסה שלה שלט שהיא ומשפחתה תלו: אנחנו כאן בשביל ללכת, תרתי משמע. למרות הפציעה הקשה וקטיעת הרגל, ולמרות שבאותו זמן נורית עדיין הייתה מחוברת למכשירים ובין שורת ניתוחים, היא כמו הבהירה שלא יהיה ספק: היא עוד תלך. אנחנו כאן ללכת במשמעות של ללכת על הרגליים ובמשמעות של אנחנו כאן, אבל עוד נצא מבית החולים.

חשבתי שבשלט המתוק הזה, בכניסה לחדר של הגיבורה הזו – שאגב, נפצעה פעמיים במלחמה – היה משום לסמל את הרוח של הפצועים והמשפחות. לא מוותרים, נאבקים, ניפול ונקום, עוד ניתוח ועוד ניתוח, עוד טיפול לגוף ועוד אחד לנפש, אבל אנחנו נלך ונקום. עם כל הכוחות שידענו שיש בתוך הנפש האנושית, ועם הכוחות שלא ידענו, אבל התגלו ברגעים הקשים ביותר. גם אם איבדנו רגל או יד, או מראה עיניים או שמיעה באוזניים, או שהנפש הצטלקה לנצח, אנחנו לא מתכוונים לוותר. קשה, כואב, אבל ממשיכים בתנועה קדימה. ממשיכים ביחד. במחלקות הפצועים, הביחד כל-כך פשוט, נקי ובהיר. אין שם ציניות רק אחווה אמיתית.

הבניין הזה, שמלא בקטטות, חייב לשאוב מהפצועים ומשפחותיהם מעט מהביחד הזה. לא להירתע מלהזיז את הציניות הצידה ולפנות מקום לציונות, לשותפות הישראלית, לאנשים שכאשר הם אומרים אחי או אחותי, הם מתכוונים לזה באופן הכי מילולי שיש, גם אם לא נולדו מאותה אימא, או אולי בעצם מאותה אימא – אימא האדמה.

היום הוא יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, וזו הזדמנות של החברה הישראלית וכנסת ישראל, להכיר להם תודה על עצם הבחירה של הלוחמים והלוחמות לשרת ולהילחם, ובכלל, לכל הפצועים, על הבחירה שלהם להילחם במלחמה שאחרי המלחמה. בארץ אומנם מדברים על המלחמה שנגמרה, אבל במחלקות הפצועים, בשיקום יום ובהרבה מאוד בתים בארץ, לא שמעו על זה. שם המלחמה נמשכת במלוא עוזה. יש פצועים שטרם השתחררו גם כעבור שנה וחצי; יש פצועים שהשתחררו וחזרו ושוב השתחררו ושוב אושפזו; יש פצועים שעוד לא חזרו לעבוד, שעוד לא יכולים להרים את הילד הקטן, שעוד לא מצליחים לישון בלילה. נדמה לי, שמעבר להכרת התודה לגיבורים, יש לנו חובה לזכור שהם עדיין נלחמים בכל יום מחדש. לזכור ולהזכיר את ההקרבה, המסירות וגם את הכאב והמחיר הגבוה שהם שילמו ומשלמים על חיינו כאן.

ראוי שלא נסתנוור רק מהסיפורים שמסתיימים כמו בסרט טוב, גם משום שהם מורכבים, ולפרקים הרבה פחות שלמים. לא כל השברים מתאחים. וגם מפני שיש סיפורים אחרים. יש עשרות אלפי פצועים עם סיפורים שונים, וכולם ראויים לקבל את חלקם בסיפור הישראלי. כולם קנו את זכותם בדמים ממש. כולם ראויים שנפתח בעבורם את כל הדלתות, נסיר מדרכם את כל המכשולים והבירוקרטיות, וכולם הם הרוח במפרשים של החברה הישראלית. בזכותם אנחנו ממשיכים כמדינה להפליג גם בתקופות הקשות ביותר שעוברות עלינו. תודה רבה.