קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת, עם ישראל, אתמול ב-10:00 התפרסמה ידיעה על טרגדיה נוראית: לוחם מילואים שם קץ לחייו ביום חתונתו. לפני כמה ימים קראנו ידיעה דומה: לוחם מחטיבת גולני שם קץ לחייו בבסיס בצפון הארץ. ב-14 באוגוסט – שוב: קצין בשירות מילואים פעיל התאבד ביער ליד טבריה. אני יכולה להמשיך ולמנות פה מקרי אובדנות בקרב לוחמים, אבל לא רק – גם ילדים, נשים וקשישים נמצאים שם.
היום, 10 בספטמבר, מצוין ברחבי העולם היום הבין-לאומי למניעת אובדנות. יש הסוברים שאסור לדבר על הנושא מחשש לחקיינות. יש הטוענים שזאת מגפה מידבקת ועדיף לטאטא אותה מחוץ או מתחת לשטיח. אני סבורה אחרת. נכון, אסור להלל את מעשי האובדנות; אסור בתכלית האיסור לפרט את הדרך שבה בוצע המעשה; אסור להפוך את האדם שהתאבד לקדוש. אבל חובה עלינו לדבר על תופעה. שתיקה איננה מגינה – היא מסכנת. דיבור אחראי, פתוח וענייני מציל חיים.
אז ברשותכם, בואו נדבר על זה קצת. בכל שנה ברחבי העולם מתאבדים כ-730,000 בני אדם, וזה רק טיפה, כי יש הרבה יותר מהמספרים הללו, אבל בתעודת המוות כותבים את זה בצורה אחרת, כי לא כל כך ברור אם זה אובדנות או לא. אבל 730,000 ברור וסגור שהם מתו מאובדנות.
כל מקרה הוא טרגדיה: חיים שנקטעו, משפחה שנשברה, חברים שנפגעו, קהילה שלמה שמזדעזעת. מחקרים מראים שכל אובדנות משפיעה ישירות על 15–30 אנשים; בעקיפין זה אפילו מגיע למספרים של 135 איש. כל אובדנות. בישראל אנחנו מאבדים מדי שנה כ-600 בני אדם לאובדנות, פי 1.5 ממספר ההרוגים בתאונות הדרכים. זה נטל רגשי וערכי כבד, אבל גם נטל כלכלי של כ-2.5 מיליארד בשנה.
קבוצות הסיכון ברורות: אובדנות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בני נוער, ואנחנו רואים עלייה מדאיגה מאוד במחשבות ובניסיונות אובדניים במיוחד בקרב חסרי מסגרת ומשתמשי בסמים; בקרב קשישים שיעורי האובדנות הם הגבוהים ביותר; עולים מהווים כשליש מהמקרים – יוצאי ברית המועצות בסיכון כפול, ועולי אתיופיה בסיכון משולש; גברים – מגמה של ירידה רבת שנים התהפכה בשנים האחרונות לעלייה; אנשים עם הפרעות נפשיות – 95% מהמקרים. שישה מכל עשרה פגשו רופא בחודש שקדם למותם, כלומר היו נקודות מפגש שבהן ניתן היה לזהות, לשאול ולמנוע.
נומינלית מספר המתאבדים גדל מאז 7 באוקטובר, ובמיוחד בקרב חיילי מילואים. אבל התשובה שנותנים לי שבאחוזים אין גדילה לא מנחמת. מחקרים מלמדים שבזמן מלחמה אין בהכרח – –
שבאחוזים זה לא עלה, כלומר יש יותר חיילי מילואים ולכן יש יותר במספר.
מחקרים מלמדים שבזמן מלחמה אין בהכרח עלייה במספר המקרים, אבל עם דעיכת תחושת השליחות והחוסן הקולקטיבי יש חשש מוחשי לעלייה חדה, כלומר מה שאנחנו חווים היום עוד צפוי להיות כפל-כפליים.
חבריי הנכבדים, המאבק באובדנות הוא מאבק שניתן לנצח בו. אולי לא נוכל למנוע כל מקרה ומקרה, אבל נוכל לצמצם למינימום. זה דורש מערכת בריאות נפש נגישה, תוכניות מניעה מותאמות לבני נוער, לקשישים, לעולים, הכשרה לצוותים רפואיים, השקעה במערך חירום טלפוני ודיגיטלי, צוותי משבר וגם שינוי תרבותי שבו כל אחד ואחד מאיתנו ירגיש מחויבות וחיבור לאחר, ישים לב, ישאל, יושיט יד, יהיה אוזן קשבת.
אני מסיימת. אני מזמינה את כולכם לדיון שאני אקיים, בעזרת השם, ביום שני הקרוב בוועדה שלי, ועדת העבודה והרווחה, בנושא הזה. אני מקווה לראות את כולכם, כי יש הרבה מה לומר, ללמוד ולשפר. ביום הזה, היום הבין-לאומי למניעת אובדנות, אני קוראת מכאן הן לנו ככנסת וכממשלה והן לכל אחד ואחד לא להסתתר מאחורי שתיקה; להקדיש משאבים למניעה, לשאול, להקשיב, לדבר, כי דיבור נכון מציל חיים.
535 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.