קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש, ובהצלחה רבה בתפקיד המאוד-חשוב, ממלכתי וראוי הזה. אתמול, אחרי ששמענו על התקיפה ועל החיסול – אנחנו מקווים, כמובן, שהחיסול הזה הצליח. אני מעריכה שכל ישראלי מברך על חיסולם של מנהיגי החמאס, ואין ישראלי אחד שמתחרט או לא תומך בדבר. אין בכלל צל של ספק. מדובר במפלצות, אלה לא בני אנוש, וכולנו מייחלים שהחיסול הזה אכן הצליח. אבל שנייה אחרי, רגע אחרי שהבנתי את האירוע, מייד עלתה בראשי השאלה שאני שואלת כל כך הרבה פעמים וכל כך הרבה זמן: אבל מה עם החטופים? אבל מה עם החטופים?
הרי שמענו שהתכנסה שם ההנהגה לדון במשא ומתן על החטופים. אז אני שואלת את עצמי: אוקיי, החלטתם לעשות את המהלך המאוד-יוצא-דופן הזה, אבל ידעתם שעושים שם משא ומתן על החטופים, אז מה המשמעות של הדבר? הייתי מצפה שראש הממשלה וההנהגה שלנו יצאו לעם, בוודאי ובוודאי למשפחות החטופים, ויסבירו להם מה הייתה כוונתם ואיך זה הולך להשפיע על המשא ומתן להשבת החטופים.
זה גרם לי לחשוב עם עצמי על ערך החיים, מה קרה לערך החיים במדינת ישראל. זה מתקשר, כמובן, לחטופים שלנו, שהם עדיין שם, 48, ואחת מהם, כמובן, ענבר הימן, זיכרונה לברכה. וזה מתקשר לנו כמובן לחללי צה"ל, וזה מתקשר לנו, לצערי, לחיילים ולחיילי מילואים שלוקחים את חייהם.
שמעתי פה את חבר הכנסת סימון דוידסון מדבר על רועי וסרשטיין, זיכרונו לברכה, והלב שלי נקרע. וחשבתי מייד על אסף דגן, זיכרונו לברכה, נווט הקרב, שאני בקשר מאוד צמוד עם משפחתו. תמיד כשאני מדברת איתם הם מציינים בפניי שאצלם אין ספירה, אין 705 ימים, כי הספירה היא נצחית, היא לעולם לא תסתיים, היא ספירה לתמיד. חשבתי עליהם וחשבתי על הלומי הקרב שלנו, על ערך החיים שלהם, וחשבתי על מה שקרה לערך החיים.
אתה יודע, באותו היום שבו קברנו עשרה מבני עמנו, גם חללי צה"ל וגם, לצערנו, אזרחים שנרצחו בפיגוע הטרור, באותו ערב, ממש באחד האולפנים, פתחו בקבוק שמפניה.
כולנו, כולנו, רוצים שעם ישראל יהיה בשמחה, וכולנו שמחים כשמחסלים את ראשי החמאס, אין שאלה. אבל מה קרה לערך החיים כשאנחנו מסוגלים, ביום שאנחנו קוברים עשרה מבני עמנו, לפתוח בקבוקי שמפניה? איפה, איפה הנתק? מה קרה לנו?
ומפה אני רק רוצה להגיד משפט סיום למשפחות החטופים – אני יודעת שהם היו ברעד ובפחד איום אחרי הבשורה הזאת אתמול – להגיד להן שהן לא לבד, שאנחנו איתן ועם ישראל איתן ואנחנו לא שוכחים אותם, ולא נפסיק עד שהם יחזרו הביתה. תודה רבה.
378 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.