קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, לפני השינה אני אוהבת להקריא לילדים שלי את סיפורי התנ"ך. אלה רגעים שחשובים לי, רגעים משפחתיים של חסד, של התבוננות על ההווה לאור הטקסטים המכוננים של עם ישראל. יש שתי תמונות מהמקרא שחוזרות ועולות לנגד עיניי בימים האלה. האחת, אברהם אבינו מתחנן בפני האל: "האף תספה צדיק עם רשע", ומקשה: ומה אם יימצאו עשרה צדיקים בסדום? ואלוקים עונה לו: "לא אשחית בעבור העשרה". אברהם בעצם מלמד אותנו שגם בשעת זעם, וגם כשאתה צודק מוסרית, עדיין מוטלת עלינו החובה לעצור ולשאול: האם ייפגעו חפים מפשע? האם יימחקו יחד עם הרשעים גם הצדיקים, התמימים או אלה שאין להם חלק בחטא הזה?
והתמונה השנייה שונה בתכלית. יקירתי, התמימים הם החטופים והחיילים. די, די לרצות לקבור אותם מתחת לאדמה, די.
התמונה השנייה, שאיתה אולי חברת הכנסת גוטליב יותר תזדהה, זה שמשון הגיבור, נזיר, לוחם שניחן בכוחות-על אבל גם בחולשות, וברגע של השפלה וייאוש הוא בחר לקרוס יחד עם אויביו: "תמות נפשי עם פלשתים". "תמות נפשי עם פלשתים".
המעשה של הנקמה המוחלטת, מעשה של הרג אויבינו במחיר של אובדן עצמנו. שתי הדמויות הללו מציבות בפנינו מראה נוקבת בשעה הזו.
יש מי שמתעקשים לכבוש את עזה. יש מי שמוכנים לסכן את חיי הצדיקים – הצדיקים שלנו הם החטופים, הם החיילים; יש מי שמוכנים לסכן אותם בשם הרעיון הזה של הכרעה צבאית טוטלית, בשם אותו ניצחון מוחלט. כאילו באמת אנחנו יכולים לחסל את אחרון הנוח'בות. כאילו לא למדנו כבר שרעיון אי-אפשר לנצח רק בכוח הזרוע. ואולי מה שצריך לעמוד לנגד עינינו זה לא ברירת שמשון, אלא שאלת אברהם: האם נהרוג צדיק עם רשע? האם נסכן את החיים של האחים שלנו והאחיות שלנו בשם יצר הנקמה או בשם איזשהו כבוד לאומי או חלילה בשם אינטרס פוליטי קואליציוני, אינטרס צר, זמני והרסני?
אני קוראת מעל במה זו: בואו נחפש את הדרך להציל חיים ולא להחריב. בואו נלך בדרכו של אברהם ולא בדרכו של שמשון.
301 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.