אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו חזרנו יחד עם חבר הכנסת פסל משבוע יסודי, חשוב, בארגנטינה, בין יום השואה ליום הזיכרון.
איתך, בוודאי. איתך ועם חבר הכנסת פסל. היינו שם ביחד, אופוזיציה וקואליציה, כדי לקדש שמי ישראל ברבים.
הבוקר הייתי בוועידה של חקלאים, קיבוצניקים, שמתחייבים להמשיך בהחזקת החקלאות וייצור המזון ושימור פניה של המדינה הזאת בספר ובכל חלקי הארץ. ישבנו שם ביחד, ח"כים מכל סיעות הבית. הצווים שמחולקים, מחולקים לבני כל האמונות והדעות וגם הדתות והנטיות. והינה, בכמה נושאים, אדוני היושב-ראש, חשובים ודרמטיים במיוחד, שלתפיסתי היו צריכים להיות בקונסנזוס, לפחות כמו הצגת צדקתה של ישראל ברבים וכמו החקלאות הישראלית וכמו ההגנה על עצמנו, היינו צריכים להיות ביחד, ואנחנו לא. אני לא מצליח להבין כיצד שחרור מאוחר, באיחור של שנה לפחות, של החטופים, הוא לא בקונסנזוס מוחלט. זאת הזדמנות להוכיח ערבות הדדית, ואם יש סיכון בהפסקה של המלחמה, כפי שהציע ראש הממשלה לפני שנה, הרי הסיכון הזה יתחלק על 10 מיליון ישראלים ולא על 59 משפחות וחטופים. זו המשמעות המהותית, המוסרית, אם תרצו הפילוסופית, של ההסדר שבו אנחנו מצילים 59 משפחות מקריסת עולמן.
סוגיה אחרת שצריכה להיות בקונסנזוס – ועדת חקירה על האירוע הדרמטי ביותר, על מלחמה שעוד רגע יותר ארוכה ממלחמת השחרור. גם אם לא היו מחדלים אדירים בתחומים המודיעיניים, המבצעיים והמדיניים, ברור שצריך, בניגוד להחלטת הממשלה והודעת ראש הממשלה, להקים ועדת חקירה ממלכתית. אלה שתי הנקודות שעליהן אנחנו לא מסכימים, אדוני היושב-ראש, ואני מקווה שבכנס הזה נחליט עליהן. תודה רבה.
230 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.