תודה, כבוד היושב-ראש. חברי וחברות כנסת נכבדים, הממשלה הימנית הזו, והעומד בראשה – ממשלת הדמים, כבר לא מסתירה, כבר לא מתביישת להגיד את המטרות האמיתיות שלה במלחמה הזו. היא כבר השמיטה את שחרור החטופים מראש סדר העדיפויות שלה. ראש הממשלה שינה את סדר המטרות שלו במלחמה הזו, והחטופים כבר לא נמצאים למעלה. והטענה הזו שהוא רוצה והחליט על גל חדש במלחמה – כאילו המלחמה הפסיקה בתקופה האחרונה. עכשיו הוא רוצה לחדש אותה ולעשות אותה יותר עוצמתית. כנראה הפתגם הזה שאומרים: מה שלא בכוח, בא ביותר כוח – הוא באמת מאמין בו.
כבר שנה ושבעה חודשים ששני העמים, ובעיקר גם הפלסטינים, שותתים דם, חיים במצב של מלחמה מתמדת. היום בבוקר שמעתי ריאיון עם עיתונאית מעזה שאומרת שאנשים בעזה בימים אלה הולכים ברחוב ומתמוטטים ומתים במקום בגלל הרעב. כן, זו המציאות. לאנשים אין מה לאכול, ואין להם מה לקנות, ואין להם במה לקנות, ואחר כך מתווכחים אם זו הרעבה או לא. מעל ל-53,000 הרוגים, 120,000 פצועים, ואנשים שמתים מרעב, תינוקות שמתים מרעב, ועדיין חושבים שיש עוד כוח שאפשר להפעיל, ועדיין חושבים שהדרך הזו היא הדרך הנכונה. עד מתי? עד מתי גם הפלסטינים וגם אזרחי מדינת ישראל ישלמו את המחיר על החלטות של ממשלה, שאומרת בצורה הכי ברורה – היום אמר סמוטריץ', שר האוצר: אנחנו נכבוש ואנחנו נישאר. הוא רוצה להישאר בעזה. כלומר, הקולות שנשמעו מאוד הזויים בתחילת המלחמה, על התנחלות בעזה, הופכים ליותר ויותר מקובלים.
אני חושבת שהגיע הזמן שכולנו נתעורר, כי הרבה פשעים נעשים בשמנו.
234 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.