כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, 576 ימים שהחטופים שלנו נמצאים במנהרות התופת של חמאס, 576 ימים של מלחמה. ובתוך כל זה ממשלת ישראל ממשיכה לגייס אנשי מילואים, שוב ושוב את אותם אזרחים, אבל במקביל היא מעודדת בפועל השתמטות, היא לא דורשת שוויון בנטל, ובכך היא מקבעת מציאות עמוקה של אזרחים סוג א' וסוג ב'. במדינת ישראל של 2025 אסור להשלים עם זה. אנחנו במלחמה, כולנו במלחמה, ולכן כולם צריכים להיות שותפים. לא ייתכן שמי שאינו משרת, ויהי מאיזה מגזר שיהיה, ימשיך לקבל הטבות, תקציבים וייצוג בלי לתת את חלקו.
ולצד זאת, המציאות האזרחית החונקת, יוקר המחיה הבלתי-נסבל, שביתות מתגלגלות – והציבור מרגיש לבד. כמעט שנה וחצי חלפה, ואין ועדת חקירה על 7 באוקטובר – שלא נאמר שגם לא רואים אותה באופק, מה שבטוח שזה לא יקרה בממשלה שלנו – אין תיקון, אין הפקת לקחים ואין מנהיגות. הציבור מצפה מהנהגה שתהיה אחראית, שתחוש את האזרחים לפני הפוליטיקה, שלא תתנהל מיום ליום אלא תוביל, תכריע ותתקן.
לפני כשבועיים צעדתי במצעד החיים בפולין. עמדתי באושוויץ, בלב המקום האפל ביותר בהיסטוריה שלנו, וראיתי את המזוודות, את הנעליים, את השמות שנמחקו. ושם בתוך כל הדממה ראיתי גם את 7 באוקטובר. אותה שנאה, אותו רוע, אותה תחושת בדידות. אבל כמו אז וגם היום, אנחנו נקום, ולקום, פירושו לדרוש, לא להתפשר, לשחרר את החטופים עכשיו ולהשיב את הביטחון, ולבנות כאן מדינה שבה כולם, כולם נושאים בנטל. תודה.
221 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.