כנסת נכבדה, כששום דבר לא נראה יציב – לא הביטחון, לא הכלכלה שלנו, לא המרקם החברתי – אתם, המורות והמורים, הגננות והיועצות, אנשי ונשות הצוותים החינוכיים, אתם הדבר הקבוע. יש ילדים שקמים בבוקר בבית מבוהל או אפילו מפורק, אחרי לילה של אזעקות, או חרדה כלכלית. יש ילדים שחיים עם הורה אחד כי השני נמצא כל הזמן במילואים, ויש מי שמתמודדים עם אובדן אמיתי של בני משפחה ועם פחד משתק שממלא את כל הבית. ואתן אלה שפוגשות אותם כל בוקר, אתן העוגן.
בתור אימא אני רוצה לנצל את הזכות שיש לי לדבר כאן במליאה כדי להגיד תודה. תודה מכל הלב, תודה למורה שמחכה בכניסה לבית הספר עם חיוך גם כשהיא עצמה לא ישנה כל הלילה מרוב דאגה. תודה לגננת שממשיכה לשיר שירים עם הילדים גם כשברקע יש חדשות קשות עם עוד "הותר לפרסום". תודה ליועצת החינוכית שמבחינה מי יושב ככה בשקט, עצוב מדי, שקט מדי, ונותנת לו את המקום לנשום. תודה למחנך שחזר אחרי 200 ימי מילואים, שחזר מהגיהינום ישר אל הכיתה. אני לא יודעת איך לאנשים האלה יש את הכוח, את תעצומות הנפש להחליף ככה בין הנשק לספר. תודה לכם שיש לכם את הכוחות לעשות את זה.
אנחנו מפקידים בידיים הטובות והאחראיות שלכן את היקר לנו מכול כי אין ראויות וטובות מכן כדי להבהיר לילדים שלנו שגם בימים קשים כאלו, גם כשהאופק מעורפל, יש בבתי הספר מי שרואה אותם, מי שמקשיב להם, מי שמאמין להם ובהם. זו לא רק הוראה, זו שליחות. חינוך הוא מלאכת קודש של ממש. בשקט, בצניעות, באהבה, בתנאי שכר לא מתגמלים, לא אטרקטיביים, צוותי החינוך הם ממש עמוד התווך של החוסן הישראלי, של החוסן הלאומי.
אתם מחזיקים את החברה הישראלית בימים הכי קשים שלנו, בימים שחורים שעוברים על מדינת ישראל. מגיע לכם לא רק לקבל תודה, מגיע לכם גם לקבל שכר הוגן וגב, גיבוי ממדינה שלמה. מי שנמצאות שם בשביל הילדים שלנו בימים הקשים האלו – אנחנו חייבים, חובתנו גם להיות - -
- - שם עבורן, תודה.
312 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.