אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתמול קראתי ציוץ, וכך היה כתוב בו: "מאבק המורים והגננות מוצדק לחלוטין!" – לחלוטין – "פקידי האוצר התבלבלו. לא ייתכן שהמורים והגננות, שעבודתם היא עבודת קודש, יופלו לרעה ביחס לכלל עובדי המשק בישראל. אני עושה ואעשה הכול על מנת לסייע להם במאבק הזה". מיקי לוי, זה אתה צייצת? לא. חיפשתי חבר באופוזיציה – אף אחד לא צייץ את זה. מי צייץ את זה? שר החינוך. שר החינוך במדינת ישראל מצייץ.
וזו הדגמה נהדרת, אדוני היושב-ראש, איך אנשים חסרי כישורים במדינת ישראל מצייצים במקום לעבוד, במקום לנהל. במקום לעבוד, במקום לקחת אחריות, הם עסוקים להאשים את משהו אחר. עם כל הטלטלה והאירועים שהיו ביממה האחרונה, אדוני היושב-ראש, זה פשוט ממחיש את המצב. זו לא טעות, זו מדיניות של ממשלה שאיבדה את הבושה, איבדה את הכיוון. זה כמו Waze בצפון – אין, לא רואים. הרי קיש לא הופתע. הוא גם לא נאבק – הוא הצביע בעד הקיצוץ. כן, יואב קיש, המצייץ הגדול, מצביע בעד קיצוץ בתקציב המורים, ואז מצייץ נגד. הוא ראה את התקציב, הוא ידע את המשמעות, הוא שמע את הקריאות, אבל הוא בחר להתעלם, ואז כשנוח ומתחיל מאבק ציבורי, פתאום הוא נלחם, פתאום הוא נזכר. לקחת אחריות? ביקשת סליחה? אמרת שטעית? כמובן שלא. הפקידים אשמים, כי זו השיטה של הממשלה הבכיינית הזו – נאשים את הפקידים, נאשים את הדיפ סטייט. תמיד מישהו אחר. נזרוק מישהו מתחת לגלגלים. בכיינות כשיטת עבודה. אין אחריות, אין עשייה. יש טוויטר, הטוויטר כמדיניות. זו דרכה של ממשלה, מערכת יחסי ציבור כושלת שעסוקה בלשרוד עוד יום. הרי שר החינוך קיש אחראי לחינוך הילדים שלנו. אבל מה הוא עושה? מצייץ. הישגים? משהו השתפר בתחום החינוך? העיקר לטנף על חצי עם. והוא הרי לא המציא את השיטה הזו.
אבל רגע, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשבח מישהו. לא כולם עצלנים ובכיינים בממשלה הזו. יש מי שעובד בממשלה הזו – נכון, רק עבור הציבור שלו – אבל אלה השרים החרדים. איזה יופי. כי מה קורה? אם אתה דואג למורים של מוסדות הפטור כי אתה יו"ר ועדת העבודה, ואתה דואג להחריג אותם, אז אתה עובד בשבילם. ואללה, יש שרים, יש חברי כנסת שעובדים, לא בשביל המדינה, חלילה, רק בשביל הציבור שלהם.
אז אני שמח שהושג פתרון למורים ולגננות, אבל בואו נבקש שיהיו לנו שרים וחברי כנסת, נדרוש שידאגו לכלל הציבור. ואיפה הכי חשוב שזה יקרה? במפלגת השלטון, הליכוד. תודה.
373 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.