קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
חבריי היקרים, כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, השרים, אני למעשה אמור לסכם את אותו דיון שבא לעשות הסדרה של הפיקוח של הכלבים, שנוצר ריבוי יותר גדול בעקבות מה שעברנו במלחמה האחרונה – הגעה של כלבים מהעוטף.
אני חושב שבאמת מדובר פה בסך הכול בחוק שנותן כוח לנו, נותן כוח לכל העניין הבריאותי והשמירה על שלמות הציבור, כך שאני לא חושב, כן? שדבר כזה אמור להיות – בין אופוזיציה לקואליציה צריך שיהיה קונסנזוס בנושא הזה. השר הציג קודם את הדברים.
אני רוצה, חברים יקרים, לנצל את יחידת הזמן שיש לנו פה עד שיתכנסו כולם ולומר: החשיבות היא חשיבות מאוד גדולה. יש לנו עניין, גם לנו, וחשוב לי שבאמת – גם חבריי שעוסקים בתחום הזה לא מהיום, יש להם מידע של דבר וחצי דבר בכל הנושא הזה של בעלי חיים – החשיבות אצלנו של רווחת בעלי החיים וצער בעלי החיים נתונה ללא ספק. די אם רק נזכיר משהו שקראנו יחד כולנו בפרשת השבוע. כאשר אליעזר עבד אברהם מגיע להציע את השידוך של יצחק ורבקה, אז הוא מגיע עם עשרה גמלים. חז"ל אומרים ומספרים לנו – מה שגם התורה אומרת – שאליעזר עבד אברהם התפלל לקדוש ברוך הוא ואמר לו: אם אותה אחת שאני אבקש ממנה לשתות תאמר לי: אני לא רק אתן לך לשתות, אלא אני גם אשקה את הגמלים שלך – זה כנראה השידוך ההגון שיקבל יצחק. למה? כי אברהם אבינו, עליו השלום, בא מבית שכולו חסד. הוא יצר תשתית של חסד בעולם – הכנסת אורחים, לעזור לזולת. אז המבחן האמיתי שהיה לרבקה הוא מבחן אהבת החסד שלה.
ומה אנחנו רואים שם, בפרשה, וחוזר על זה גם אליעזר עבד אברהם? כפי שחז"ל מציינים, ש"יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים", חוזר על הדברים ומסביר גם לבתואל וללבן את כל השתלשלות הדברים. אבל ישנו פרט מאוד חשוב שם, שרבקה נתנה לו לשתות, ולאחר מכן השקתה את הגמלים. אז באמת ישנה שאלה שחז"ל שואלים: רגע, אנחנו יודעים תמיד שנותנים קודם כול לבהמה ולאחר מכן לבני האדם. אז איך זה יכול להיות? מה, היא נהגה הפוך? אז מתרצים חז"ל שיש הבדל בין שתייה לאכילה. באכילה באמת חיי הבהמה קודמים לחיי האדם, ובתנאי כמובן שאין רגע של רעב, סכנת חיים – אז האדם קודם לכל היצורים בעולם. אבל במקרה של שתייה, לכל הדעות, קודם כול צריכים להשקות את בני האדם. כמו אליעזר עבד אברהם שבא ממסע והיה עייף וצמא. למרות שהייתה לו קפיצת הדרך, עדיין היה צריך לשתות. אנחנו רואים שם שהיא השקתה קודם כול אותו, ולאחר מכן היא השקתה את הגמלים. רואים את היופי התורני, כמה היא באמת הייתה בעלת חסד, אבל קודם כול היא נתנה לו.
חז"ל אומרים שהיא דווקא בעצמה השקתה אותו, את אליעזר עבד אברהם. למה? כי אדם שבא מהמדבר וכולו צמא, אם הוא ישתה כמות גדולה יותר מדי הוא עלול לסכן את עצמו ולנפוח את נשמתו. לכן היא באמת, היא בעצמה, השקתה אותו בכמות הנדרשת, לא לתת לו שישתה יותר מדי. לעומת זאת, לגמלים היא נתנה לשתות, כי כולנו יודעים שלספינת המדבר, לאותם הגמלים, יש מספיק מקום בדבשת לשתות ולשתות. הם לא עלולים להסתכן במה שהיה אליעזר עבד אברהם עלול להסתכן לו היה שותה כמות מופרזת כשהוא בא והיה צמא.
שומן. נקודה חשובה גם כן, שחשוב לציין – ומאוד חשוב לי להגיד את זה, ואני אומר את זה תמיד, בכל מיני כנסים שיש לנו במשרד וגם מחוצה לו – בכל תחום צער ורווחת בעלי החיים, אני נוהג לקרוא את תומר דבורה. תומר דבורה זה ספר שנכתב לפני כ-500 שנה, של הרב משה קורדובירו, שהיה בצפת. שם הוא באמת מספר והוא מדבר על כל מיני מעלות נכבדות, איך אדם יכול לבדוק דרכי התבוננות בדרכים שלו, דרכי המוסר. שם הוא אומר, וחשוב שתדעו כמה באמת לתורה חשובה הנקודה של צער בעלי החיים.
"עוד צריך להיות רחמיו פרושים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם. שהרי החוכמה העליונה היא פרושה על כל הנבראים" – קרי, כל הבהמות והחיות נבראו על ידי הקדוש ברוך הוא, לכן אסור לבזות את בעלי החיים, ובכללם הכלבים, החתולים, כל מה שרק נקרא בעלי חיים, אסור לבזות אותם – "דומם וצומח וחי ומדבר. ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים. ועל דבר זה ראוי שכמו שהחוכמה העליונה אינה מבזה שום נמצא והכול נעשה משם, דכתיב 'כֻלם בחכמה עשית'" – התומר דבורה מסביר ועוד אומר: כך יהיו רחמי האדם על כל מעשיו יתברך – אדם מצווה לרחם על כל המעשים. ומטעם זה נענש רבנו הקדוש על זה שלא חס על בן הבקר שהיה מתחבא אצלו, ואמר לו: לך, כי לכך נוצרת – ואז באו עליו ייסורים. ולאחר מכן, כשהוא ריחם על בני החולדה, ואמר "רחמיו על כל מעשיו" – ניצל מן הדין. בגלל שהוא ריחם עליהם – הסתלקו לו כל הייסורים.
יהי רצון שבעזרת השם נלמד כולנו לרחם על כל הנבראים. אני קורא כמובן לכולם לאמץ את בקשתו של השר היקר שלנו השר אבי דיכטר, שר החקלאות וביטחון המזון, ולתמוך בהצעת החוק שמוגשת כאן. אופוזיציה, קואליציה, כולנו בעד שמירת הציבור מחד גיסא ושמירה והגנה על צער בעלי החיים מאידך גיסא. תודה רבה.
794 מילים של משה אבוטבול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.