קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי כנסת, כבוד השר, באתי לכנסת למטרה ברורה, והיא רק התחזקה עוד יותר לאחר שמחת תורה ומלחמת חרבות ברזל. באתי לתקן, לשפר ולהביא את עולם בריאות הנפש למקום שבו הוא ראוי להיות. העבודה שלי בנושא הזה עומדת על כמה רגליים. אחת מהן הוא מיגור הסטיגמה, סטיגמה שפושה גם בכנסת, גם אצלנו, המחוקקים. בספר החוקים של מדינת ישראל קיימים אף כיום לא מעט חוקים שבתוכם, בגוף החוק עצמו, ישנה סטיגמה נוראית על מחלות נפש; חוקים שפוגעים קשות – ובניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות – באותם אנשים הנושאים את המחלות הללו.
בהצעת החוק שלי – שהגשתי יחד עם ארגון בזכות ובכוונתי לפעול במלוא המרץ במושב הבא כדי לקדם אותה – הצעת חוק למיגור האפליה עקב מחלה נפשית (תיקוני חקיקה), בין החוקים שיש לתקנם נמצאים גם פקודת הרופאים, פקודת רופאי השיניים, פקודת הרוקחים, חוק הפסיכולוגים, חוק העובדים הסוציאליים, חוק האומנה, ועוד ועוד. בכולם ישנם קריטריונים לקבלת הרישיון וישנן גם הגבלות. אחת מהן היא שהמבקש לא יהיה חולה במחלה מסכנת.
לבטח תשאלו: מה היא מחלה מסכנת? ואתם צודקים. חלה עלינו חובה להגן על אזרחי המדינה ולא לאפשר לאיש מקצוע לפגוע במקבל השירות. זה ברור. זה גם קשור אליכם, חברי ועדת הבריאות ויושב-ראש ועדת הבריאות. אבל לא לכך מתכוונים אותם סעיפים, סעיפים שכל מטרתם לשלול ממתמודד הנפש את העיסוק, את היכולת לעסוק במקצועות הללו. ואני שואלת: למה? למה למען הרוחות והשדים? למה?
הגבלת העיסוק יכולה להיחשב כצודקת ונכונה – כמובן, אם עברת את כל השלבים של הלימוד שנדרשים ואת המבחנים הרלוונטיים – רק במצב שבו ישנה סכנה לפגיעה באדם או במטופליו. בסייג שכזה נכנסות גם מחלות הנפש. אין כל צורך, ואסור בתכלית האיסור, לבודד את המחלה הנפשית ולשים אותה כסייג בפני עצמו. אגב, גם הסייג הכללי הזה חייב להיות זמני, ככל שיידרש, ובשום אופן לא קבוע.
אז אני אומרת לכם: אני מודה לארגון בזכות ולמועצה הלאומית לבריאות הנפש, שבדיון שהיא קיימה בעצמה בנושא הייתה תמימות דעים – כולם הסכימו פה אחד כי בשלה השעה לתקן את העיוותים הללו, שנמצאים בתוך ספר החוקים שלנו, שאנחנו אחראים להם. יש פשוט אפליה נוראית. מחלת נפש לא מאפשרת למתמודדי הנפש, גם אם הם מסוגלים ויש להם את היכולת, והם ראויים להיות שינניות, רופאי שיניים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, ועוד כהנה וכהנה – החוק, אתה, כבוד היושב-ראש, לא מאפשר להם להיות כאלה. פשוט בושה. צריך לתקן את זה. אנחנו נתקן את זה, ואני קוראת לכולכם להצטרף לתיקון החקיקה, שאני מקווה שיגיע לפה במהרה. תודה.
387 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.