קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת וחברות הכנסת, לפני שאני ניגש לנושא הנאום, חשוב לי לנחם את משפחת הסופר סמי מיכאל, את אשתו היקרה רוחה, על מותו של בן אדם דגול, שראוי לכל הערכה. הוא הוסיף לתרבות, הוא הוסיף לקירוב בין ערבים ליהודים, וזה לא פלא. סמי מיכאל, ששמו בעיראק היה סלאח אל-מנסי, נולד בשכונה ערבית-יהודית משותפת בבגדד, ודווקא פרח פה, בעיר חיפה, שגם היא עיר ערבית-יהודית משותפת. הוא כתב בעיתון אל-איתיחאד ובעיתון אל-ג'דיד תחת השם סמיר מארד. אני קראתי את הספרים שלו "חצוצרה בוואדי", "עאידה" ו"חסות", ואין ספק שהוא תרם רבות לתרבות הכללית במדינה.
אני גם רוצה לספר לכם שלפני הנאום הראשון שלי בכנסת הלכתי אליו הביתה ואמרתי לו: סמי, כתבתי נאום. חשוב לי שתקרא אותו, לשמוע את הערותיך. אני זוכר שהוא נתן לי שתי שורות יפהפיות על חשיבות הבחירה בללכת לשלום לשני העמים, ואני הוספתי אותן לנאום שלי, נאום הבכורה בכנסת. אני חושב שהוא אחד מהשמות שמאוד הוסיפו, כמו שגם עמוס עוז וא"ב יהושע הוסיפו. גם שניהם נפטרו. ויש עוד אנשים שמוסיפים, רובם בכיוון שרוצה שלום על בסיס שתי מדינות, ומגיעה להם הרבה הערכה על זה, ואנחנו צריכים להמשיך את הדרך הזאת.
אני רוצה שתיתנו את תשומת ליבכם למשהו מוזר שקורה פה בכנסת. אם אתם שואלים אנשים בכל העולם, מימין ומשמאל, מי בעד גיוס חובה לכולם, אני בטוח שבכל מקום בעולם הימין יהיה במקום של כן והשמאל יהיה במקום של לא. רק במדינת ישראל דווקא השמאל הוא שנאבק למען גיוס מלא. אתם שמים לב לזה? אני חושב שחשוב להתבונן בעובדה הזו. אני, יש לי עמדה ערכית שאומרת שלא צריך את הצבא הזה כלל וכלל, וצריך ללכת למען דבר אחד ויחיד שיעזור לכולנו, וזה השלום.
אני לא יודע כמה אפשר להיות עיוורים בשביל לא לראות את המציאות, בשביל לא לראות את המציאות הכל-כך ברורה שיש פה שני עמים. הוכיחו שהם עמים; הוכיחו שמגיעה לשניהם זכות להגדרה עצמית. במקומות אחרים הצליחו. באירופה – מלחמות עקובות מדם, 300 שנה, 100 שנה, מלחמת 30 השנים, אבל בסוף הצליחו. למה שאנחנו לא נצליח? למה שאנחנו לא נצליח? למה צריך להגיע לשלב הזה אחרי שייהרגו עוד ועוד ועוד אנשים, ובסוף נגיד: למה לא הבנו שצריכים לעשות את זה קודם? למה לא ראינו את הדבר הכל-כך ברור הזה?
אני רוצה להתייחס לנושא שדובר עליו לפניי לגבי שירות לאומי לאזרחים הערבים. אני רוצה להגיד לכם שאני בעד התנדבות, והתנדבות זה דבר נהדר, חשוב ביותר. גם הנתינה חשובה, אבל גם מחזקת את השייכות, מחזקת את הסולידריות. התנדבות זה דבר ענק. הבן שלי, טייב, בכיתה י', בא אליי ואומר לי: אני לפני הבגרות צריך לעשות מה שנקרא "מחויבות אישית", כלומר להתנדב במקום של ערבים, של יהודים, נזקקים – בית חולים רמב"ם, בית חולים רוטשילד, בני ציון בחיפה, בית חולים כרמל, שיש נזקקים יהודים וערבים. אני אומר לו: בני, בוודאי, בוודאי, לך ותתנדב. זה טוב, זה מצוין. אבל שתי הערות: אם מדברים על חובה, אז זה לא התנדבות, כי התנדבות צריכה לבוא ממקום של בן אדם שמחליט להתנדב ולתת, לא שהוא מוכרח לפי חוק. זה – 1. דבר שני, אנחנו התנגדנו כל הזמן לפוליטיזציה של ההתנדבות. מה זאת אומרת פוליטיזציה של ההתנדבות? למשל לקשור בין הזכויות לבין החובות. האם הזכויות במדינת ישראל נשאבות באמת מהחובות? האם זה נכון? למשל, הערבים הדרוזים, חלק גדול מהם לפי חוק משרתים בצבא. אני רואה שהערבים הדרוזים הם יהודים בחובות והם ערבים בזכויות.
יש להם זכויות של ערבים ויש להם חובות של יהודים, זה המצב. למשל, למה מדינת ישראל לא בנתה יישוב ערבי חדש, כולל לערבים הדרוזים? למה? למה בנתה 980 יישובים חדשים, כולם ליהודים, ואפס לערבים? מה, זו לא שאלה רצינית? לא שאלה חשובה? אז רוצים אותם יהודים בחובות אבל ערבים בזכויות.
מה ההבדל בין מע'אר לבין עילבון, למשל? מה ההבדל? אני מבקר שם מדי שבוע. מה ההבדל? לכן אני מתנגד לפוליטיזציה של ההתנדבות. אני מתנגד לקשר בין הזכויות לבין החובות. האזרח, בהיותו אזרח, מגיעות לו זכויות. מי שמפר את החוק במדינה דמוקרטית שוויונית, מפר את החוק, אז מוענש בהתאם, בהתאם, כי הוא הפר חוק מסוים. אבל החלטורה הזו, שתופסים בן אדם – לא שירת ולא שירת ולא שירת, והוא על פי החוק לא צריך לשרת, אז הוא לא עבר, לא ביצע עבירה. אז למה מענישים בן אדם שלא ביצע עבירה על פי החוק? למה? כי זו חלטורה. כי זה לא חוק ולא כלום. כי זה שקר. לכן, בוודאי שאנחנו מתנגדים לכל השירותים שהם פוליטיזציה של ההתנדבות, וצריך גישה אחת ויחידה, אחת ויחידה, שתעזור לשני העמים ולכל האוכלוסיות לגשת לשלום. בושה וחרפה שלא חושבים כך. ממש ממש בושה וחרפה, ממש, שלא מבינים את העובדה הפשוטה הזו.
מישהו סיפר לכם שהעם הפלסטיני ירים דגל לבן? שיגיד: אני מוכן לחיות תחת כיבוש? מה, לא לומדים מההיסטוריה? לא לומדים מההיסטוריה? עם עמד איתן מול הבריטים, עמד איתן נגד הכיבוש, נאבק, נלחם – מה, מישהו חושב שהוא ירים דגל לבן? צריך להכיר בו. זה עם, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית ולחיות במדינה לצד מדינת ישראל ולא על חשבון מדינת ישראל. שיהיו שתי מדינות ויחיו בשלום, בכבוד. זה מה שצריך להיות, ואין דרך אחרת. תודה רבה.
797 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.