קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד יו"ר הישיבה, כנסת נכבדה, אני רוצה לפתוח כאן ולהקריא במליאה את עדותה של עמית סוסנה, חטופה שחזרה מהשבי, כפי שהיא פורסמה בריאיון לניו יורק טיימס. אני רוצה להשמיע פה את קולה, כפי שהיא סיפרה באומץ גדול מה שהיא עברה. היא סיפרה את זה כדי ללחוץ להחזיר את כל החטופים והחטופות, שעוברות שם זוועות. היא עשתה את זה – ובטח שזה היה מעשה קשה, מעשה גבורה, לספר – היא עשתה את זה כדי שהעולם ידע, ידע מה קרה, שאי-אפשר להכחיש.
בריאיון היא סיפרה כי הוכתה ונגררה על ידי עשרות גברים חמושים במהלך חטיפתה, שתועדה בסרטון. המחבל ששמר עליה, שכינה את עצמו מוחמד, ישן מחוץ לחדר השינה שבו הוחזקה. לאחר כמה ימים בשבי החל מוחמד לשאול על חיי המין שלה, כשהיא מוחזקת לבדה בחדר שינה של ילד וכבולה בקרסולה. עמית סיפרה כי השומר היה נכנס, מתיישב לידה, מרים את חולצתה ונוגע בה.
במהלך תקופת השבי, כשמוחמד ישן מחוץ לחדר השינה בסלון הסמוך, הוא היה נכנס לחדרה לעיתים קרובות כשהוא לבוש בתחתונים בלבד, שואל אותה על חיי המין שלה ומציע לעסות את גופה. כשהוא לקח אותה לשירותים סירב מוחמד שעמית תסגור את הדלת. המחבל שאל אותה פעם אחר פעם מתי היא צפויה לקבל מחזור, וכאשר הוא הסתיים, בסביבות 18 באוקטובר, היא ניסתה למנוע ממוחמד לתקוף אותה מינית בכך שהעמידה פנים כי הדימום נמשך במשך שבוע נוסף.
התקיפה המינית המזעזעת שתיארה עמית התרחשה כשבוע לאחר מכן, בסביבות 24 באוקטובר. היא סיפרה שהמחבל שחרר אותה מהשרשרת שבאמצעותה כבל אותה ברגלה השמאלית והותיר אותה לבדה בשירותים. היא נכנסה להתקלח באמבטיה, ובמהלך שהותה שם המחבל נכנס ועמד ליד הדלת כשהוא מכוון אליה אקדח. עמית תיארה שהוא התקרב אליה, הכריח אותה להסיר את המגבת שעל גופה והחל לגעת בה. המחבל הושיב אותה על קצה האמבטיה והחל להכות אותה באלימות קשה. לאחר מכן גרר אותה בכוח לחדר הילדים שבו הוחזקה, ותחת איומי אקדח הוא אילץ אותה לבצע בו אקט מיני. עמית סיפרה: הוא אמר לי להסיר את המגבת, אחרי מאבק באמת הסרתי. כשניסיתי לסגור את רגליי, הוא היכה אותי וקירב את האקדח אליי יותר ויותר. לאחר מכן הוא עזב את החדר, וכשחזר, אמר: אני רע, בבקשה, אל תספרי לישראל.
במהלך תקופת השבי עמית הועברה בין כמה בתים בעזה. כשלושה שבועות לאחר החטיפה היא הועברה לדירה עם ארבעה חטופים נוספים. בדירה הזו המחבלים ששמרו עליהם עטפו את ראשה, הכריחו אותה לשבת על הרצפה, אזקו אותה והחלו להכות אותה באמצעות אקדח. לאחר כמה דקות הם כיסו את אפה ופיה, קשרו את רגליה ותלו אותה על מקל שנמתח בין שתי ספות על מנת להכאיב לה. המחבלים הכו אותה נמרצות, תוך שהם דורשים ממנה מידע. ההתעללות הזאת נמשכה כ-45 דקות, ובמהלכה המחבלים מכים אותה, צוחקים ואף קוראים ליתר החטופים לצפות במתרחש.
ביומה האחרון בשבי, המחבל ששמר על עמית אמר לה: עמית – ישראל, את, שעה אחת. היא הופרדה מחטוף מבוגר שעימו שהתה והוסעה דרך העיר עזה. במהלך הנסיעה הוכנסה איתה לרכב גם מיה שם. השתיים הוסעו לכיכר פלסטין, ושם חיכה להן הרכב של הצלב האדום. פקידת הצלב האדום הגישה לעמית טלפון נייד, ובו שמעה חייל ישראלי מברך אותה בעברית: עוד כמה דקות אנחנו נפגוש אותך.
מאז שחרורה מסרה עמית עדות מפורטת בפני גורמים שונים במטרה לתעד את הפשעים האכזריים שבוצעו על ידי החמאס ולנסות להביא לשחרור החטופים שנותרו בשבי, אך נמנעה עד כה, מסיבות ברורות, מלחשוף את סיפורה בתקשורת. עמית מקווה שפרסום עדותה בעיתוי הנוכחי, עם חידוש המשא ומתן לעסקה לשחרור החטופים, יסייע בהעלאת המודעות העולמית לפשעי החמאס וישים קץ להכחשות ההולכות וגוברות בעולם לפשעים אלו, במטרה להפעיל לחץ לקידום עסקה שתשיב את 134 החטופים והחטופות הביתה בהקדם האפשרי.
מחוץ לכנסת עכשיו יש הפגנה מאוד רצינית, עשרות אלפי אנשים. הם קוראים לבחירות עכשיו, אבל בסוף הם יצאו כי משפחות החטופים אמרו להם: עכשיו אפשר. מי שהפקיר לא רק שלא יכול לתקן – הוא לא רוצה לתקן. מי שהפקיר, ממשיך להפקיר. מי שהפקיר דואג להישרדותו הפוליטית, להישרדותו הפוליטית, על פני קדושת החיים, על פני החטופים והחטופות.
ואני רוצה לומר, בנימין נתניהו מפקיר את החטופים והחטופות במודע. אני אומרת את זה כי המשפחות אומרות את זה. אני אומרת את זה כי יותר מדי זמן הם שם. אני אומרת את זה כי היו שם אנשים חיים שכבר לא חיים. אני אומרת את זה כי מי שאחראי הוא גם אשם. מי שאחראי למחדל הכי גדול מאז קום המדינה ממשיך את המחדל. הוא מפקיר חיי אדם. הוא מחריב את האומה שלנו. כי הרי מה זאת ישראל? ישראל היא נס. היא מדינת לאום לעם היהודי, מדינת מקלט לעם היהודי, והמקלט הזה נפרץ: חטפו ילדים, תינוקות, נשים, גברים, קשישים, מהבתים שלהם. והוא מפקיר אותם כי הוא צריך לשרוד פוליטית? הוא מפקיר את הביטחון שלנו עם חוק גיוס מופקר שיאריך את הגיוס למשרתים ויפטור חברה גורפת בזמן מלחמה?
הוא לא רק אחראי ואשם, הוא המנהיג של האסון והמחדל, והוא ממשיך להנהיג את המחדל והאסון. אתה יודע, זה האסון הפרטי של משפחות החטופים, אבל הוא האסון הלאומי של כולנו. הוא החליט שישראל תשנה פניה לא רק לדיקטטורה; במקום אומה מקדשת חיים הוא מקדש את המוות – את המוות הוא מקדש כדי לשרוד פוליטית. אז הוא ירוויח עוד חצי שנה, אז הוא ירוויח עוד שנה, אבל את מי הוא רומס בדרך – את מי שבגללו נחטפו? את מי הוא רומס?
אתה רואה פה את המשפחות, אתה רואה אותן הופכות לצל אדם. אני גמורה מזה. הן היו עם כל כך הרבה תקווה, והממשלה הזו ריסקה את התקווה, ריסקה אותה. פשוט החליטה להפקיר את הדבר הכי חשוב שיש. ואתם כל הזמן מדברים על יהדות. איזה מין יהדות יש לכם אם זרקתם את המצווה הכי חשובה ביהדות, של פדיון שבויים? איזה מין יהדות? לא היהדות שלי. לא היהדות שלנו. לא היהדות של ישראל. אתם הפוך לכל הערכים של האומה הזאת, וכל אחד ששותק וחושב שהכיסא שלו יותר חשוב מחיי אדם, הוא שותף למחדל. הוא שותף לקלון. כל אחד.
935 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.