קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אין שר או שיש שר?
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רגע אקדים ואספר סיפור לפני שאני מתחילה בדברים, בעקבות מה שסיפרת, מירב. אני לא יודעת אם את יודעת, אבל אני יתומת צה"ל. הייתי בת שנה כשאבא שלי נהרג; אימא שלי בת 26, אלמנה עם שלושה ילדים, ואני בת שנה.
לידנו גר שכן שקראו לו אליעזר, וכשהוא היה חוזר מהעבודה, הילדים שלו היו רצים אליו והיו אומרים לו: אבא אליעזר, אבא אליעזר. אני, כשכבר גדלתי קצת ולמדתי ללכת ולדבר, הייתי רצה אחריהם וצועקת: אבא אליעזר, אבא אליעזר. הוא היה אומר לי: אני לא אבא שלך. אימא שלי זוכרת את זה, כי הוא היה אומר לי: אני לא אבא שלך. ואני: אבא אליעזר – כי ככה קוראים לשכן הכי קרוב, בית ליד בית.
לימים, אימא שלי החליטה להקים משפחה ולהכיר בן זוג חדש, והגיע אדם שהיה מוכן ככה באהבה גדולה לפגוש את האלמנה עם שלושת ילדיה. זה עוד לא היה סגור. הוא הגיע לבקר אותנו ולראות את הילדים, ואני שאלתי אותו: איך קוראים לך? הוא אומר לי, קוראים לי אליעזר. אז אמרתי לו: אז אתה אבא אליעזר שלי. התיישבתי לו על הברכיים – והשאר היסטוריה. אז גם לי היה אבא אליעזר, שאני מתגעגעת אליו מאוד מאוד, שאהב אותי מאוד. זכיתי לאבא אליעזר משלי, אפרופו חוכמה של ילד.
כן, טוב, אז במעבר חד, אתמול התקיימה כאן מול הכנסת – – –
זה היה משהו אישי. על אבא אליעזר יש לי הרבה סיפורים, אבל זה, ככה, סיפור שפשוט התחבר לי לאנקדוטה שאת סיפרת. אז אתמול התקיימה כאן מול הכנסת המחאה הגדולה ביותר מאז שהחלה המלחמה – מעריכים כ-100,000 איש – ובעצם זה איזשהו פתיח לרצף של ימי מחאה שיימשכו עד היציאה של הכנסת לפגרה ביום רביעי בערב. היו כל ארגוני המחאה, וגם אנחנו, חברי יש עתיד, הצטרפנו למחאה. גם יאיר דיבר מעל הבמה.
הקהל הגדול, שהגיע מכל מיני קצוות פוליטיים, בעצם ביקש שלושה דברים: שחרור – עסקת חטופים וחטופות עכשיו ושחרור מיידי, כי אין זמן, וזה הדבר הדחוף ביותר והחשוב ביותר. לכל השאר יש זמן; לזה אין זמן. זה צריך להיות בראש סדר העדיפויות של הממשלה, והייתה כאן קריאה של כולם לעסקה עכשיו, כי אין זמן. הקריאה השנייה שלהם הייתה: בחירות עכשיו – ממשלה שהוכיחה שהיא כושלת בכל זירה והיא חייבת ללכת הביתה לפני שהיא תגרום עוד נזק, נזק בלתי הפיך, חלילה, למדינה ולאזרחים; בעצם הבנה שאם אחרי אירוע 7 באוקטובר, האירוע באמת הכי חמור שקרה לנו מאז קום המדינה – אם אחרי 7 באוקטובר מדינת ישראל נמצאת במצב של 600 חללים, של 1,200 נרצחים, של 100,000 מפונים מבתיהם, חלק גדול עם בתים הרוסים בדרום ובצפון, כשבצפון לכאורה עוד לא התחילה המלחמה ועוד אין שום תמונת עתיד, אנה אנחנו הולכים, כשבפועל אין לחימה בעצימות גבוהה ברצועת עזה וכבר מפנים אזורים, ואז, אם כל כך הצלחנו בשיפא פעם ראשונה, אז למה נאלצנו לחזור שוב? אין תוכנית ליום שאחרי. בעצם מאחר שאין ואקום, אנחנו מאפשרים את החזרה של החמאס לאזורים שצה"ל נסוג מהם. זו לא מלחמה בעצימות גדולה.
אם נתניהו אומר – אתמול אהבתי את מה שהוא אמר במסיבת העיתונאים. הוא אמר: אנחנו בעיצומה של מלחמה – אתם יודעים, "עיצומה" זה בשיא – יש עוד הרבה לפנינו ורגע לפני הניצחון. לוגית זה לא הסתדר לי, בעיצומה של מלחמה ורגע לפני הניצחון.
ברקע, לצד כל המציאות הזאת, אנחנו בבידוד הבין-לאומי הגדול ביותר שידענו מאז קום המדינה. באמת Israel is alone. יש לנו משבר ביחסים עם ארצות הברית. בדיונים פה, בוועדות, מצב מערכת החינוך בקריסה. יש עיצומים; זה אפילו לא מוזכר בחדשות. ילדים לא מקבלים ציונים, לא ציוני בגרות, לא יכולים ללכת לעתודות, לא יכולים להירשם לאוניברסיטה. מצב האקדמיה, הצמצום במשאבים לאקדמיה – ואנחנו יודעים כמה השבר גדול. מצב החקלאות בקריסה, שלא נדבר על השבר הכלכלי שאנחנו ניצבים בפניו, גירעון שלא רק אנחנו נשלם עליו ולא רק הילדים שלנו – הנכדים שלנו והנינים שלנו ישלמו על הגירעון הזה. אז איך אפשר לדבר על ניצחון מוחלט? הציבור הגדול שהגיע אתמול להפגנה קרא לבחירות עכשיו, כי הממשלה הזו הפקירה את אזרחיה ולא עמדה בחוזה הבסיסי בין אזרחים למדינה.
והדבר השלישי – הייתה שם קריאה גורפת, וזה לבטל את פגרת הכנסת, כי לא ייתכן שבעיצומה של מלחמה הכנסת יוצאת לפגרה. אמרנו שלחטופים ולחטופות אין פגרה, ולחיילות ולחיילים אין פגרה, ולמילואימניקים ולמילואימניקיות אין פגרה, ול-100,000 העקורים שהזכרתי אין פגרה. יש כל כך הרבה עבודה לעשות, אז מה פתאום אנחנו עכשיו יוצאים לפגרה? אני יכולה לומר מעל הבמה הזו: חברי יש עתיד לא יוצאים לפגרה. אנחנו נמשיך לעבוד, כי לשם כך נבחרנו: לעבוד את הציבור, וזה מה שמצפים מאיתנו.
ממש לפני שעה בערך, לפני שנכנסתי לכאן, יצאתי למאהל שבחוץ, כי הוא ככה 24/7. יש שם שורות, מאות אוהלים. המוחים ישנו שם בלילה. מאות אוהלים. באמת כל הארגונים נמצאים שם במעגלי שיח, וכולם בתחושה של התגייסות למען המדינה. הגעתי לאחד ממעגלי השיח – ומתקיימים שם רבים – סביב מקומן של נשים בצומתי קבלת החלטות, בשולחן קבלת ההחלטות. אין נשים בקבינט המלחמה, ויש מעט נשים בקבינט המצומצם. אין נשים בוועדת הבדיקה של הרמטכ"ל, ומיעוט שרות בממשלה. עליתי את קפלן עד בית המשפט העליון. פגשתי המון אזרחים מודאגים מאוד, אזרחים שאוהבים את המדינה, פטריוטים. אזרחים נחושים שלא לוותר. הם עזבו הכול. הם עזבו את החיים ועלו לירושלים כדי לדרוש את שחרור החטופים והחטופות, בחירות עכשיו וביטול הפגרה שלנו. אזרחים שלא מוכנים להתייאש, למרות המצב הקשה, שלא מוכנים לוותר על התקווה. והתפקיד שלנו הוא להקשיב להם. הם שלחו אותנו לכנסת. הם הציבור ששלח אותנו, ואנחנו אמורים לשרת אותם.
שוב, עוד מעבר חד לנושא שאנחנו מדברים עליו כאן, חוק תיקון פקודת העיריות. מדברים איתי בחוק הזה על שוויון ועל צדק חלוקתי, אבל זה ממש לא. זאת אחיזת עיניים. לא רק שברור בפועל שהצדק החלוקתי, לכאורה, הוא הכי פוליטי – הוא לא חברתי והוא לא כלכלי. ממשלה שמתכננת שכונות מגורים – מדובר על צדק חלוקתי שבו כסף יעבור מתוך הקו הירוק ליישובים ביהודה ושומרון. מקימים יישובים בלי עוגנים כלכליים, והרשויות יקבלו כסף בצו חלוקת הכנסות שיקבע ששר הפנים, בלי לעודד את הרשויות האלה לעצמאות, בריכוזיות של השר. באבחת סכין הוא ייקח מרשויות שתכננו ועבדו ופיתחו וגבו ארנונה כמו שצריך, ובונות על עצמאות כלכלית כדי לא להיות תלויות בשלטון המרכזי. שר הפנים, ברצותו, יעביר את הכספים ליהודה ושומרון. ברקע יש סוגיות של החוק הבין-לאומי, אם מותר להעביר כספים מתוך הקו הירוק לשטחים שמעולם לא סופחו למדינת ישראל.
במקום ללמד את הרשויות לדוג, נותנים להן דגים. צדק חלוקתי – זה ממש כמו בחוק הארנונה. בחוק הארנונה גם בונים איזושהי קופה על חשבון הרשויות – ודרך אגב, כולן מתנגדות לקופה הזאת – כדי להעביר למי שהמלך חפץ ביקרו, או במקרה שלנו שר הפנים, או בקצת יותר פירוט: מפלגת ש"ס. רשות שעבדה ויש לה יש לה תקציבים, תיפגע. היא לא תוכל להשקיע באזרחים שלה, היא לא תוכל להמשיך בפיתוח. היא בכלל תחשוש לפתח, כי אם מעבירים, אז זה רק יעודד אותה לא לפתח – ואת הרשויות החלשות להמשיך ולקבל.
ברשותך, אדוני, רק עוד משפט אחד. גם ככה יישובים ביהודה ושומרון נהנים מהטבות מיוחדות, ממענקים מיוחדים. יש להם מענק אוסלו, ומענק התיישבות צעירה, וכמעט פי שניים מענקי פיתוח. הם מקבלים כפול מחלקם היחסי באוכלוסייה. זהו, רק לסכם ולומר שזה לא צדק חלוקתי. אם הממשלה רוצה לשפות, אז תואיל היא לשפות מהקופה הציבורית, ולא על חשבון הרשויות המקומיות. תודה רבה.
1,147 מילים של מטי צרפתי הרכבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.