קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב בראש, גברתי השרה, כנסת נכבדה, מוקדם יותר נאם פה חבר הכנסת איימן עודה, אני כבר לא זוכר על מה. מה שאני כן זוכר זה את המשפט המאוד-נחרץ שאמר: אתם אשמים ברצח של שירין אבו עאקלה. למי שלא זוכר, המקרה של שירין אבו עאקלה, של עיתונאית שסיקרה, בעצם, בזמן לחימה – יצא שנפגעה. צה"ל ערך תחקיר מעמיק, באמת, תחקיר שאולי לא צבאות רבים היו מבצעים, חיפש, בדק. אני הייתי אז סגן שר החוץ. אני עסקתי בזה רבות, דבררתי את זה לעולם, הסברתי, התראיינתי בעולם, ונשאלתי על זה גם שם וגם כאן. לא הסתרנו. בדקנו, חקרנו, ואמרנו בסוף – צה"ל אמר שלפי התחקיר יש סבירות מסוימת שאולי היא נהרגה על ידי אש צה"ל, אבל אם יש דבר אחד שהיה ברור מלכתחילה זה שאף אחד לא ביצע זאת במכוון.
כשעומד פה חבר כנסת ואומר: רצח שירין אבו עאקלה – הלכה למעשה הוא מאשים את חיילי צה"ל בהיותם רוצחים. לא צריך לעשות פה מרחק לוגי גדול, זה נורא פשוט: אם יש רצח, יש רוצח. אני לא יודע להסביר אם הבית הזה כבר למד להשלים עם הדברים האלה; מה שפעם היה פעם בכנס או אולי פעם בחודש, חודשיים הפך להיות משהו שבועי, לפעמים יומי. לא ייתכן שיעמוד פה חבר כנסת ויוציא דיבתו של צה"ל. אותו צה"ל שהוא מכנה "רוצחים" זה אותו צה"ל שגם שומר עליו ועל החיים שלו כאן במדינה. התרגלנו לזה. זה נורא שהתרגלנו לזה. אני לא התרגלתי לזה, והבית הזה לא יוכל להשלים עם זה. על כך – בהמשך.
אבל זה לא נפסק כאן. המשיכה היום וצייצה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואמרה שהיא מתנגדת באופן כללי לחוק הגיוס, גם בגלל שזה מיליטריזציה של המדינה, וגם בגלל שהיא מתנגדת שהם ייקחו חלק בצבא הכיבוש, שמבצע פשעי עם גם בשעות אלה ממש, כמו שהיא אמרה. שוב, חברת כנסת שברשת החברתית, בלי למצמץ – בידיעה גמורה שלא יהיו לזה השלכות, כי החוק לא מאפשר לאסוף את אוסף האמירות האלה להדחה; בידיעה גמורה ששוב ייתנו לה להתמודד לכנסת גם בפעם הבאה – עומדת ומצייצת, פעם מצייצת ופעם נואמת, ואומרת שחיילי צה"ל מבצעים רצח עם, אותם חיילי צה"ל, שכן, שומרים גם עליה.
מבחינתי, שתי מסקנות מהתופעה הזאת: הראשונה – לכשיגיעו בחירות, וטוב שיגיעו בחירות, כלל הסיעות הציוניות בבית צריכות לחבור יחד ולהגיש בקשה לפסילתם של אותם חברי כנסת שמנצלים את המעמד שלהם וחוטאים לציבור שלהם, לא פעם ולא רק בגלל זה, ולוודא שיהיה ברור גם לוועדת הבחירות, גם לבית המשפט, שאת סעיף 7א צריך לתקף. אמרתי את זה בעבר. אמרתי את זה על כסיף, ונשלח פה מסר מאוד ברור מהבית הזה; אומנם הוא לא הודח, אבל כמעט הודח. סעיף 7א לא יכול להיות אות מתה. סעיף 7א, נאמר עליו – באמת, כל כך הרבה מילים כבר נכתבו. הבית הזה חייב להכיל, ומכיל, מגוון דעות וחופש ביטוי. מה שנמצא מחוץ לגבולות חופש הביטוי, מה שלא חוסה תחת חופש הביטוי, הוא הוצאת דיבה של חיילי צה"ל, הוא חתירה תחת קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, הוא כל האמירות האלה כמו שנאמרו כאן היום, שכבר ציינתי.
אנחנו ניצבים פה כחברי כנסת, ואין לנו את הכוח לעשות עם זה כלום, אלא אם כן נתאחד ונבהיר שיש פה גבולות גזרה, וגבולות גזרה האלה צריכים להיות ברורים. אז אני ממש מקווה שבבחירות הבאות כולם יתאחדו סביב זה. זה לא קטגורית, זה לא כל המפלגות; אלה מועמדים מסוימים. אני לא יודע אם לכולם, אבל לי יש את רשימת כל האמירות. באמת, יש פה ארבעה קבועים: זה גם איימן עודה, זה גם עופר כסיף, גם עאידה תומא סלימאן וגם אחמד טיבי. הגיע הזמן שהכנסת הזאת תגדיר שוב ושוב, כי זה לא נקלט בפעמים הקודמות, מה לא חוסה תחת חופש הביטוי והוא הלכה למעשה הסתה, חתירה תחת אופייה של המדינה, הסתה, הוצאת דיבה של צה"ל. נוודא שזה לא משהו שחבר כנסת עולה ואומר פה בגאון ואין לו השלכות.
הדבר השני שצריך לעשות הוא לוודא באופן חוקי – הבית הזה צריך לוודא בחקיקה ששירות מילואים אכן מקנה חבילת הטבות ותמריצים נרחבת מאוד. שירות מילואים, לתפיסתי, לא צריך להיות רק משהו שאומר: אוקיי, תיפגע פחות בחיים שלך ובעסקים שלך ובמשפחה שלך, נעזור לך קצת. לא. בקושי 2% מהמדינה עושים את זה, ולעומת זאת, כל תפיסת הביטחון נשענת על זה, ודאי תפיסת הביטחון המתעדכנת, ודאי בעשור הקרוב ביתר שאת, יותר מבעבר. ולכן אנחנו צריכים להבין יחד, לא לטאטא את זה אלא להבין שנגמרו הימים שאומרים: כן, בסדר, שירות מילואים, אבל אלה קיבלו 3% הנחה בארנונה ואלה מקבלים משכורת בסוף מביטוח לאומי על ימי המילואים. לא. לא. מגיעות להם הטבות שיגרמו להם להתגאות בזה לא רק ברמה הערכית אלא גם ברמה שהם יכולים לדאוג למשפחות שלהם כשהם לא נמצאים, שיש – אדוני היושב-ראש, זה ממש מפריע.
תודה. אנחנו צריכים לוודא בחקיקה שלתת הטבות למשרתי מילואים זה לא אפליה. אגב, זו לא אפליה כי יש פה שוני רלוונטי. אנשים עושים מילואים – מגיע להם לקבל יותר. אנשים משרתים – מגיע להם לקבל יותר. אני יכול לומר שוב: מי שמרגיש שזו אפליה, מוזמן לגשת לבקו"ם ולהתגייס, ואז גם בפניו האופציה הזו תעמוד. ולכן, אין שום סיבה שזה לא יעמוד בכל מבחן חוקתי בבג"ץ ובכל מקום אחר.
עכשיו אני רוצה לדבר קצת על הדיון שהיה היום, שמתקשר ישירות לזה. היום יזמתי דיון בוועדת החוץ והביטחון בנושא הקושי של משרתי המילואים בחרבות ברזל למצות את הזכויות שלהם. לשמחתי, חל שיפור מסוים – גם קרן הסיוע, גם מס הכנסה השיקו מערכת עדכנית. יש מעבר ליוזמה, כלומר, ייצרו קשר עם משרתי המילואים שזכאים להטבות ולא מימשו אותן ויגידו להם: בואו תממשו. יש עוד דרך לעשות. אבל זה טיפה בים, כי זה מתייחס למשרתי ומשרתות המילואים. ומה עם בני הזוג? אני מסתכל על התא המשפחתי של משרתי המילואים כאקו-סיסטם כלכלי אחד. אם מישהו משרת במילואים ואשתו צריכה לקחת על עצמה את כל עומס הבית והילדים והעבודה שלה נפגעת – ורבות יצאו לחל"ת והעבודה שלהן נפגעה, כי פתאום ילדים ברגרסיה, ילדים מתחילים להרטיב, ילדים נהיים אלימים, ילדים נכנסים לחרדה, יש קושי כלכלי, התשלומים לא נכנסים בזמן, יש מתח. יש פשוט בן אדם אחד שעושה עבודה של שניים, אז צריך לתת לזה מענה. אם מישהי עצמאית ובעלה במילואים, מה עושה עצמאי? חזקה עליו שיהיה לו פחות זמן לשווק, פחות זמן לחפש לקוחות, והפרנסה יורדת. אנחנו צריכים להבין שחסרים פה עוד חלקים במשוואה הזאת.
נוסף לשיפור מערך ההטבות למשרתי המילואים עצמם, חייבים להבין איך נותנים מענה גם לבני ובנות הזוג, על אחת כמה וכמה העצמאים, וגם איך נותנים מענה למשפחות, לילדים. ולא, 1,500 שקל לטיפולים פסיכולוגיים זה – באמת, אני מנסה לשמור על מילים נעימות, זה פשוט בושה, זה פשוט בדיחה. זה בקושי ארבעה טיפולים פסיכולוגיים. פונים אליי כל יום משרתי מילואים עם שלושה, ארבעה, חמישה ילדים: זה לא יספיק לכלום, זה להתחיל תהליך שאין איך להמשיך מבחינה כלכלית. זה רק לבלבל את הילדים.
אנחנו ניצבים בפני לפחות עשור של תפיסת ביטחון עדכנית שאומרת עומס ימי מילואים בלתי נתפס, שיש לו השלכות רוחביות על תעסוקה, על לימודים, על משק הבית ועל החינוך ועל הרווחה של בני המשפחה. חובה לתת על כך את הדעת. חובה לתת מעטפת כדי שאותם אלה שיוצאים לשרת את המדינה יוכלו לעשות זאת בידיעה גמורה שהמשפחה שלהם מטופלת, שרואים אותם, שדואגים להם, שהם יודעים כמה הם מוערכים על מה שהם עושים. תודה רבה.
1,140 מילים של עידן רול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.