קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
ערב טוב, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני מסתכלת רגע על המליאה, תכננתי להגיד כל מיני דברים, אבל אני מסתכלת ואני שואלת את עצמי אם האס"ק שאנחנו רואים פה – חבר'ה, אם אפשר קצת – – –
אני אפרש את ראשי התיבות, כי יש הרבה אנשים שגם לא היו בצבא פה ופחות מכירים: אס"ק – אווירת סוף קורס. אז אני מסתכלת על המליאה הריקה ועל אווירת האס"ק שמתרחשת פה כרגע במליאה ושואלת את עצמי אם הרבה חברי כנסת שלא נמצאים כאן, כבר באווירת הפגרה שאמורה להתחיל ממש ממש בעוד כמה ימים.
ואתם יודעים, אני תופסת את עצמי, ובא לי לדפוק את הראש בקיר, איך כנסת ישראל, נבחרי הציבור של המדינה הזאת, שמשלמים להם, העם שלנו משלם להם את השכר, יוצאים לחופש. כי הרי אין מלחמה, ואין חיילים בעזה, ואין עקורים מהבתים, ואין 134 חטופים שנמצאים בשבי מזה 178 ימים. הכול סבבה, אפשר לצאת לחופש. אני שואלת את עצמי כמה מחברי הכנסת פה סגרו לעצמם חופשה. אולי הם נופשים בטברנה ביוון, אולי הם סגרו איזה ריזורט טוב. איזה כיף יהיה להם בליל הסדר, הם יצאו לחירות בזמן שהחטופים שלנו נמקים במנהרות החמאס.
אתם יודעים, אני עכשיו חזרתי – יצאתי מהכנסת וחזרתי משבעה יחד עם חברי חבר הכנסת נאור שירי. נסענו לניחום אבלים בגבעת זאב, של אוריאל ברוך, זיכרונו לברכה, אחד החטופים מ-7 באוקטובר, שלצערנו נרצח ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי החמאס. בעוד אני יושבת שם בשבעה, בעוד יש לנו משפחות בישראל שיושבות שבעה על חטופים שלנו ועל חיילים שלנו, אנשים פה מתכננים חופשים. האם זה דבר הגיוני? האם זה נתפס שכנסת ישראל תצא לפגרה בזמן שהאסון הגדול ביותר בהיסטוריה של המדינה שלנו מתחולל לנגד עינינו?
ואתם יודעים, כבר לפני כמה שבועות לא מעטים ישבו משפחות החטופים בוועדות – אני לא אשכח את זה – באחת הוועדות הם ישבו ואמרו לנו: אנחנו מבקשים מכם, אל תצאו לפגרה. אז בהתחלה הוצאנו מכתב ליושב-ראש, אמרנו למשפחות החטופים: הכנסת ממשיכה לעבוד בפורמט הוועדות. נכון, אין חקיקה ואין מליאה, אבל יהיו כאן ועדות שימשיכו לעבוד. פנינו ליושב-ראש הכנסת ואמרנו לו: לפחות את המינוח תשנו. אחר כך כבר יצאנו בדרישה לבטל את הפגרה – זו הייתה צריכה להיות הדרישה מלכתחילה – אבל לא נענינו בחיוב. סיעת יש עתיד הוציאה מכתב ואמרה: בואו נבטל את הפגרה. התפקיד שלנו הוא לשרת את האזרחים בעת הזו.
הדבר הזה לא קרה, ואני שואלת את עצמי למה לא ביטלנו את הפגרה. מה הסיבה שהממשלה, הקואליציה והאנשים שיושבים בבית הזה לא רוצים לבטל את הפגרה? האם זה בגלל החופשים? לא בטוח. אולי החשש מכל יום ויום שהכנסת הזאת תתכנס ושאולי יפילו את הממשלה? אולי זה הפחד הגדול, אולי בגלל זה אסור לצאת לפגרה.
אני רוצה להגיד שאני מתביישת בפני משפחות החטופים – מתביישת – אבל לא רק ממשפחות החטופים; גם מהחיילים שלנו וגם מהמילואימניקים שלנו וגם מהפצועים שלנו וגם מהעקורים שלנו. אני מתביישת בפני כולם שהבית הזה יצא לחופש בזמן שאנחנו בטרגדיה האיומה הזאת למדינת ישראל.
אתם יודעים, זה מן הפח אל הפחת. במוצאי שבת כמו בכל מוצאי שבת הלכתי לכיכר החטופים, עמדתי שם והקשבתי לאנשים שדיברו מעל הבמה, למשפחות המקסימות האלה ולאנשים שהיקרים שלהם נמצאים שם בעזה. עמדה שם אימא של לירי אלבג, ילדה בת 18. כמו שאני תמיד אומרת, אני לא יכולה שלא לחשוב על הבת שלי, שהיא בת 17 והיא שמיניסטית והיא במיונים לצבא. אין ספק שזאת יכלה להיות גם הבת שלי. אני חושבת עליה, ואני מסתכלת עליה שם מעל הבמה כשהיא מקריאה את הנאום שלה, והיא אומרת תוך כדי הנאום ולוקחת את התפקיד של לירי וצועקת: אימא, מישהו מנסה לפגוע בי כאן, תצילי אותי. באותו רגע, כמובן, הדמעות מייד הציפו אותי ולא יכולתי לנשום, לא נכנס לי חמצן לגוף, מהזעקה של האימא על הבת שלה, הילדה בת ה-18, שנמצאת שם 178 ימים.
אחרי ששמעתי את שתי העדויות של שתי הגיבורות המדהימות האלה, עמית סוסנה ומורן סטלה ינאי, שבתעצומות נפש שאי-אפשר לתאר בכלל מספרות לעולם את מה שהן עברו בשבי החמאס ואת התקיפות המיניות שהן עברו – באמת, כל מי שעוסק בתחום יודע שצריך אומץ בלתי רגיל לשתף דבר כזה. לא מספיק שהן עברו את שבי החמאס והן צריכות להשתקם ממה שהן עברו, הן גם משתפות את העולם בדבר האינטימי והכואב כל כך הזה – אני חושבת על לירי ועל 19 הנשים שנמצאות שם, מתוכן 14 נשים עדיין בחיים, עד כמה שאנחנו יודעים. אני שואלת את עצמי: אחרי 178 ימים, אחרי חצי שנה – וסליחה שאני הולכת להגיד את המשפט הזה, אבל אני חייבת להגיד את המשפט הזה – האם מישהי מהן הולכת ללדת בשלושת החודשים הקרובים? האם ייוולדו לנו תינוקות בשבי החמאס? האם הן נושאות ברחמן תינוק של מחבל? כשאני חושבת את המחשבה הזאת, אני לא יכולה לנשום.
אני הבטחתי לעצמי שאני אהיה הקול של החטופים. כמובן, כיו"רית השדולה למען החטופים אני מדברת את החטופים יומם וליל. אני גם יו"רית השדולה למען נפגעות אלימות מינית במלחמה הזאת, ואני חייבת לדבר את הקול של הנשים שנאנסו והן לא איתנו יותר – הנשים שנאנסו ונרצחו ב-7 באוקטובר. אבל הנשים שעוברות את זה עכשיו, עכשיו, בעזה, תוך כדי שאנחנו מדברים – זאת החובה המוסרית שלנו לעשות הכול כדי להחזיר אותן הביתה בחיים. לא להחזיר אותן גופות – להחזיר אותן בחיים. כן, גם גברים בשבי החמאס עוברים התעללות מינית, וגם ב-7 באוקטובר היו פה אירועים של אלימות מינית נגד גברים, אבל ההבדל היחיד הוא שנשים יכולות להיכנס להיריון וגברים לא.
מכאן אני רוצה לשלוח, קודם כול גם לעמית וגם למורן, חיבוק ענק וגדול, לחזק אותן ולהגיד להן שהן הכי אמיצות בעולם ושהקול שלהן כל כך חשוב, לא רק במדינת ישראל – בעולם. חשוב שכל העולם ישמע מה שהן עברו; חשוב שכל העולם יבין מה החטופים והחטופות שלנו עוברים בשבי החמאס, בשבי המפלצות האלה. כן, כולנו רוצים להשיב את הביטחון למדינת ישראל וכולנו רוצים לחסל את החמאס, אין בכלל שאלה. אבל החיים של החטופים בסכנה, ובכל יום שעובר מתים לנו יותר ויותר חטופים. אי-אפשר להתעלם מהעובדה הזאת. אי-אפשר. הזמן שלהם כבר אזל. הוא לא אוזל, הוא כבר אזל. אני לא רוצה לחשוב על המבוגרים בשבי, אנשים בני 86. איך הם שורדים את הדבר הזה? בלי מים, בלי מזון, בלי חמצן, בלי טיפול רפואי, בלי חיבוק, בלי אהבה, בלי לדעת אם אנחנו דואגים להם או לא, אם אנחנו נלחמים עליהם או לא. קצת חמלה, קצת אנושיות. להסתכל על האנשים האלה שמדינת ישראל הפקירה ב-7 באוקטובר. זאת החובה שלנו להחזיר אותם לפה מעל כל דבר אחר.
אני קוראת לחברי הקואליציה להפסיק מייד את הקמפיין הנבזי והנורא על משפחות החטופים שמשתמשים בהן ככלי ומנגחים אותן בגלל שהן זועקות את זעקתן. אני לא מאחלת לאף אחד בבית הזה ולאף אחד בעולם לעבור את מה שהמשפחות האלה עוברות – את הגיהינום הזה עלי אדמות. אני כאימא לשתי בנות, אם הייתי נמצאת בסיטואציה הזאת, אני לא יודעת להגיד איך הייתי מגיבה. אסור לנו לשפוט אותם. אנחנו צריכים לחבק אותם, להכיל אותם ולהרכין את הראש בפניהם. זה המינימום שאנחנו צריכים לעשות. תודה רבה.
1,092 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.