קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, בכל יום שני אנחנו מתחילים את הדיונים בוועדות, וכידוע לכם מגיעות משפחות החטופים. היום באמת היה משהו אחר ושונה. אני ניהלתי את ועדת החינוך בנושא אחר לגמרי – נושא החינוך בתפוצות – והיה חדר מלא במשפחות של חטופים ובמשפחות שכולות, ובאמת כל אחד יש לו את הדעה שלו, את הקונספציה שלו, את המחשבות שלו. מה שהיה מיוחד הוא שבמשך שעה ורבע, כל אחד דיבר מדם ליבו. לא היו הפרעות. הסתכלו בעיניים וזה היה מאוד, מאוד כואב ועמוק. כשאני מסתכל על המשפחות האלה, תמיד תמיד עוברת בראשי המחשבה: אם זו הייתה הבת שלי; אם אחת הבנות שלי הייתה עכשיו בעזה מתחת לאדמה, ללא אוכל, ללא טיפול, פגועה מינית, אולי. וכשאני מסתכל על האימהות והאבות והאחים, המשפחות האלה, אני מרגיש כל כך חסר אונים, כי בסוף באמת לנו, לחברי הכנסת, אין כוח, אין השפעה. אנחנו לא נמצאים במקומות שיכולים להחליט כך או אחרת.
החלטתי להקריא עכשיו את הנאום של יוסף אנגל. יוסף אנגל, אדם מבוגר, דיבר היום מדם ליבו, ואני ביקשתי ממנו, את המילים שהוא הקריא, להקריא פה לכל הכנסת ולכל מי ששומע אותנו. ושוב אני אומר, אלו לא מילותיי, אלו המילים של יוסף אבי יאיר אנגל. והוא כותב כך, אדוני: 178 ימים עברו מאז ש-134 ישראלים תמימים נחטפו ועדיין נמצאים בגיהינום. שמי יוסף אבי יאיר אנגל, ובשמי החדש – הסבא של אופיר. דור שני לניצולי שואה, שהגיעו כחלוצים לפלשתינה, ארץ ישראל, באפריל 1946 אחרי מסע תלאות מאירופה. אבא של יאיר, שנפל בעת שירותו הצבאי בשייטת 13 לפני 27 שנים, והסבא של אופיר אנגל, שהיה ב-7 באוקטובר אצל חברתו בקיבוץ בארי. שם, באותו בוקר נורא, לא היה צבא ולא הייתה מדינה שיגנו עליו ועל 1,300 ישראלים שנרצחו, נשחטו, נאנסו, ועל 240 ישראלים תמימים שנחטפו בידי ארגון אכזר שגדל וצמח במשך השנים, בין היתר בסיוע של הממשלה שלי, של ממשלת ישראל.
אופיר, הנכד שלו, חזר לחיק המשפחה לאחר 54 ימים של גיהינום בשבי החמאסי, לאחר שהשאיר מאחוריו את יוסי שרעבי, אביה של חברתו, שיחד נחטפו באותו בוקר. יוסי נהרג אחרי 100 ימים בשבי, ואחיו אלי, שנחשב חטוף, איבד – כנראה בלי לדעת – את אשתו ושתי בנותיו, שנרצחו באותו היום. שם, במעמקי המנהרות בעזה, נמקים עדיין 134 ישראלים כבר 178 ימים ואין מושיע, וכאן המשפחות לא יודעות מנוחה, רק כאב וסבל בלתי נגמרים.
הוא פנה אלינו: חברי הכנסת המכובדים, עושה רושם שאתם כלל לא מבינים את המצב שאליו חלקכם, יחד עם שרי הממשלה ובראשם ראש הממשלה, הבאתם אותנו. מדינת ישראל, הבית השלישי, דוהרת לחורבן. זה התחיל בחורבן צבאי, המשיך בחורבן אזרחי, ממשיך בחורבן מדיני, ויסתיים בחורבן כלכלי. הבית הראשון, מימי דוד ושלמה, והבית השני, מממלכת החשמונאים, חרבו בגלל ההנהגה המושחתת שהתעלמה מהאימפריות האזוריות, אליטה מנותקת שחיה בפאר וארמונות ירושלים, והיא החליטה שהיא יותר חזקה מכל העולם, כי רק אלוהים איתה. הדמיון למדינת ישראל 2024 הוא מזעזע.
לאחרונה שמעתי שר בכיר בממשלה טוען שהאשם היחיד שהחטופים עדיין לא חזרו הוא לא אחר מאשר סנוואר, רב-המרצחים של החמאס. נו, באמת, לא נשמע לכם הזוי? כאן כולם טלית שכולה תכלת? כן, אני מודאג שבעתיד הקרוב לא תהייה לי מדינה שבה יוכלו ילדי ו-14 נכדיי לחיות. מנהיגנו מדברים על ניצחון. איזה ניצחון? אחרי השואה של 7 באוקטובר המשוואה "ניצחון מוחלט והחזרת החטופים", בסדר זה, לא תתקיים לעולם. גם הסיסמה "יחד ננצח" כבר לא רלוונטית כשאתם עוסקים בחוק הגיוס המפלג ובהאשמת משפחות החטופים במצב.
אז נהרוג עוד 1,000 מחבלי חמאס בעזה ועוד מאות נשים וילדים חפים מפשע, ואפילו אם נתפוס את סנוואר ונחזיר אותו לכלא שטה – אין ניצחון. יקומו עשרה סנווארים חדשים, כאן וברחבי העולם. הקהילה המוסלמית בכל פינה בעולם מזוהה היום עם החמאס ופועלת בכל העולם נגד מדינת ישראל.
הוא מקריא ווטסאפ שהוא קיבל ממשפחה שלו היום בבוקר, והם כותבים לו כך: היי ג'וחאל'ה, מה שלומכם? בהולנד המצב עם היהודים מאוד לא טוב. הייתה אימא שגרה באמסטרדם והבת שלה בצה"ל. שלוש נשים הגיעו לביתה וקיללו אותה שהיא רוצחת ילדים. בנוסף הרביצו ליהודים, הורידו זמרת הולנדית מהבמה, מסעדה יהודית נסגרה עקב כך שהיהודים פוחדים לגשת אליה, ובכל מקום יש גרפיטי נגד יהודים. יש גם עיר שאוסרת על יהודים להופיע בתיאטרון. מזכיר לך משהו? 2024, 80 ומשהו שנים אחרי השואה, ווטסאפ שג'וחאל'ה קיבל היום.
הוא ממשיך ואומר: חלומם של הוריי, שהגיעו כחלוצים להקים מדינה יהודית אחרי השואה, הולך ונעלם. חברי הכנסת – הוא קורא לנו – תתעוררו ותפנימו את האסון שנפל עלינו ותעשו מעשה לפני שיהיה מאוחר ולא יהיה מה לעשות. 134 חטופים זועקים מבטן האדמה כבר 178 ימים, והסוף לא נראה באופק. אתמול הצהיר ראש הממשלה שהוא עושה הכול לשחרר את החטופים. אני רוצה להאמין לו. כבודו – והוא פונה לראש הממשלה – אם לא הצלחת לשחרר את כולם אחרי 178 ימים, אולי אתה לא מסוגל? אולי כדאי לתת למישהו אחר לנסות?
חברי הכנסת – הוא קורא לנו – זה בידיים שלכם. האם אתם באמת לא רואים את המחדל האיום ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה? תתעוררו. כשאני ישבתי היום והסתכלתי עליו, על ג'וחאל'ה – עם השפם; אתם מכירים אותו – נקרע לי הלב. באמת, מלח הארץ. דור שלישי, אדם שאיבד את בנו, לוחם שייטת 13, וכמעט איבד את נכדו בשבי החמאס. באמת, לא בהתלהמות, בהרבה דברים, אדוני היושב-ראש, אני מסכים איתך ובהרבה דברים לא, אבל בסוף אנחנו נמצאים היום במסלול שיש שתי אפשרויות: או שנתנגש בקיר או שניפול לתהום. אני לא רואה דרך אחרת.
ישבתי השבוע ושמעתי נאומים של חברי כנסת – שאני אחד מהם – שלפני שנה וחצי ושנה, פה במליאה הזאת, דיברו מדם ליבם על זה שיש פה אטימות וחוסר רצון מצד ההנהגה להסתכל על האמת בעיניים. הרי הכול היה כתוב על הקיר בצבעים בוהקים. ידענו שאנחנו הולכים להתנגשות בכלכלה, בביטחון, בחברה הישראלית; להתנגשות בינינו, בעם היהודי.
לפעמים צריך לשים ברקס ולהגיד: אנחנו בצרה. אנחנו במצב לא טוב. האחריות של הנהגה היא לפעמים להגיד: צריך להחליף – צריך להחליף, כי אנחנו לא יכולים לעשות את זה. כשאנחנו אומרים להחליף הנהגה, זה אמיתי, בגלל שהמצב שלנו לא מאפשר אחרת.
942 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.