קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בסדר. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל בלקרוא לכם כמה ציטוטים מהשבועות האחרונים מהרשתות החברתיות, ואלה הציטוטים: כוח נוח'בה; משפחות החטופים הם כוח קפלן השמאלנים; אתה אדם מופקר שמעלה את מחיר הדמים; זו בעיה שלכם, תסתדרו לבד; עוד בת דודה שתופסת טרמפ על הטרגדיה.
כל אלו הם רק חלק קטן מהתגובות שמקבלות משפחות החטופים ברשתות החברתיות. עוד ציטוט: ילד חרא, חוצפן, חבל ששחררנו אותך, הגיבו הגולשים ליגל יעקב בן ה-13, שנחטף מקיבוץ ניר עוז ושוחרר בעסקה בחודש נובמבר. כל זה רק כי הוא העז להעלות סטורי שבו רשם: סליחה שנחטפתי – בתגובה למה שנאמר על הדברים של שרה נתניהו. ילד בן 13 צריך לחטוף כאלה תגובות לאחר שחזר מהשבי.
מחקר של מיזם פייק רפורטר שניתח את אופי השיח ברשתות החברתיות על משפחות החטופים מעלה כי מחצית ממנו הוא שיח שלילי. מחצית. תגידו, השתגענו?
בחודשים האחרונים מתנהל לא פחות מקמפיין נגד משפחות החטופים. מנהלים נגדם קמפיין מכוער ודוחה בצורה יוצאת דופן, כאילו שלא מדובר באנשים שהיקרים שלהם הופקרו על ידי המדינה, אנשים שהאהובים שלהם נחטפו מתוך המיטות שלהם בבוקר שבת ונלקחו לעזה בברוטליות בלתי מתוארת, חבולים ומפוחדים. הפכו את משפחות החטופים לאויבי העם. כאילו, אני מנסה לחשוב, מה נסגר? איפה כולם חיים? באיזה עולם לא מתייצבת מדינה שלמה מאחורי המשפחות האומללות האלה? מי אתם? מי אנחנו שבכלל נעז לבקר את הדרך שבה הם בוחרים לפעול? לאף אחד אין זכות לעשות זאת.
178 ימים שהילדים שלהם, הבעלים שלהם, ההורים שלהם, האחים שלהם, שנלקחו מהבית, ממסיבה – הם לא יודעים אם הם חיים, מתים, בריאים, חולים, פצועים, אם הם מקבלים אוכל, תרופות. האם הם מצליחים לישון בלילה בכלל? האם הם מצליחים לשמור על שפיותם? אני לא יכולה לתאר לעצמי בכלל ולהבין את השבר הנורא הזה. אני חושבת שבהתחשב בנסיבות, הם מתנהגים למופת. הם מגיעים לכאן ומתנהגים בכבוד, מדברים, מסבירים, מספרים על היקיר שלהם שנחטף. לפעמים אני כאילו תוהה אך הם בכלל מצליחים להישאר כל כך מאופקים לנוכח האטימות והאדישות שהם לעיתים נתקלים בה פה, בבית הזה, שאמור להיות להם האוזן הקשבת ביותר במדינה.
מחוץ לכנסת נמצאים המפגינים. חלקכם קוראים להם טרוריסטים, כאילו שלא ראינו ולא רואים כל יום מהו טרור ואיך נראה טרוריסט ואיך נראה טרור. האנשים האלה שנמצאים פה בחוץ הם אנשים שדואגים, שאכפת להם, שכואבים, שלא מוכנים לעמוד מנגד ולהמשיך בחיים שלהם כרגיל, כפי שחלקכם עשיתם, בעוד אזרחים ישראליים תמימים שבויים בעזה. מותר להם להפגין; מותר להם לחשוב אחרת מכם.
חצי שנה עברה ו-134 חטופים עדיין לא שבו. חצי שנה עברה ומעל 100,000 תושבים עדיין עקורים מביתם ללא כל צפי בכלל מתי ישובו הביתה. חצי שנה עברה ו-600 חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים קיפחו את נפשם בהגנה על המולדת. חצי שנה עברה וחיילי מילואים ששירתו בגבורה במשך חודשים עדיין לא השתחררו משירות, או לחלופין השתחררו, ומייד נקראו לשוב שוב לדגל, בזמן שהממשלה ביד השנייה מכשירה השתמטות גורפת לאוכלוסייה אחרת בזמן מלחמה. חצי שנה עברה ובעלי עסקים שנפגעו קשות במלחמה לא יודעים איך הם אמורים להרים את עצמם מהקרשים ולשקם את עצמם כלכלית.
מותר להם לכעוס. מותר להם לאבד תקווה בממשלה. מותר להם לדרוש שיחליפו אותה על שכשלה בדאגה לאזרחים. מותר להם לרצות שינהיגו את המדינה הזאת אנשים שכן אכפת להם. מותר להם לדרוש ששר שמבלה את זמנו בטברנות בזמן מלחמה, ילך הביתה. מותר להם לכעוס על שרים שמעדיפים תקצוב פוליטי על תקצוב שמותאם לצרכים של העורף והמלחמה. מותר להם לכעוס על חברי כנסת שמחליטים לצאת לחופשה בזמן מלחמה.
יש פה דאגה אמיתית. אתם באמת חושבים שמעל 100,000 איש לא הולכים לעבודה, דואגים לבייביסיטר, נוסעים ברכבות ובאוטובוסים, ישנים פה בחוץ, עומדים על הרגליים שעות, וכל זה רק כדי לעשות לכם דווקא? הם פה כי הם מוטרדים מהעתיד שלהם, מהעתיד של הילדים שלהם, מהעתיד של המדינה. הם פה כי הם זקוקים לתקווה. הם זקוקים לדעת שיהיה פה טוב יותר; שאפשר לעשות יותר למענם. הם רואים את ההתנהלות במשרדי הממשלה, את סדרי העדיפויות. הם רואים את השחיתות של השלטון, שנמצא יותר מדי זמן והפך שיכור מכוח. רק עיוור לא יראה זאת. הם לא טרוריסטים, הם לא אנרכיסטים. הם הכי טובים שלנו. למה? בגלל שהם לוקחים אחריות על החיים שלהם ולא מוכנים להיות פסיביים.
בזמן שאתם טוענים מעל לכל במה שהם קראו לסרבנות, אתם שוכחים לספר שבשעת חירום הם התייצבו ב-150%. הם האנשים שהכי אפשר לסמוך עליהם. הם האנשים שאני הכי סומכת עליהם. הם הוכיחו את זה בזמן המלחמה כל פעם מחדש. ברור לי שאתם לא מסכימים איתם, וזה גם בסדר, אבל מה לעשות, אנחנו עדיין חיים במדינה דמוקרטית שבה מותר להפגין ומותר לומר מה שחושבים, לפחות בינתיים.
כל דיקטטורה בהיסטוריה ניצלה שעת חירום כדי להעביר חקיקות אנטי-דמוקרטיות שבסוף התהפכו על האזרחים עצמם שתמכו בהן בהתחלה. התפקיד של האופוזיציה בזמן מלחמה, בשעת חירום, הוא חשוב פי כמה וכמה מבשגרה, וזה התפקיד שלנו להרים דגלים אדומים כל פעם שחוק כזה מגיע לכאן, ולצערי, זה קורה הרבה. המחאה מעוררת תקווה והשראה שהאזרחים לא יוותרו. הם לא ייתנו לממשלה לעשות מה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. האנשים ברחובות אומרים חד-משמעית: תחזירו את חטופים, תדאגו למפונים ולמשפחות הנרצחים והנופלים, ואז קחו אחריות ולכו הביתה. סיימתם. תודה.
803 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.