קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אנחנו נדבר על זה עכשיו, מיקי. רק שנייה, קודם יש לי נאום של משפחה של חטוף שביקשו ממני להקריא, אז אתחיל עם זה.
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, היום התבקשתי, ובכבוד רב נעניתי לבקשה, לספר לכם את סיפורו של החטוף מישל ניסנבאום. מישל, בן 59, עלה לארץ מברזיל בגיל 12 ולמד בפנימיית הדסים. הוא אבא לשתי בנות, שתיהן גרות באשקלון. מישל הוא סב לשישה נכדים, הגדול בן שבע והקטן נולד לפני שלושה חודשים, ומישל עוד לא זכה לפגוש אותו. הוא איש משפחה מסור מאין כמותו. לפחות פעם בשבוע הוא מגיע לבנותיו על מנת להיות עם הנכדים ולעזור לבנות שלו. הוא מוציא את הנכדים מהגן, משחק איתם, אוכל איתם ארוחת ערב. בנוסף, הוא בן מסור לאימו, שגרה בדיור מוגן, ובקשר הדוק עם אחותו היחידה ודוד מדהים.
למישל חוש הומור ייחודי, והוא נישאר צעיר גם במראה וגם בנפש. כשמגלים את גילו האמיתי נדהמים לגלות שהוא כמעט בן 60, אבל נראה בן 40. הוא אוהב לצחוק, להתבדח, לשגע את הנכדים שלו ואת הנכדים של אחותו. הוא תמיד יושב איתם על הרצפה, משחק ומשתף פעולה עם כל שטות שלהם. הוא קונה את מתנות יום ההולדת הכי שוות בעיני הילדים והמשפחה. המשפחה תמיד צוחקת שהיא לא בטוחה מי הילד כשהוא נמצא איתם.
מישל התגורר במועצה האזורית אשכול בין השנים 1996 ו-2016, והוא התאהב באזור עין השלושה וכיסופים. במהלך השנים האלה עבד בדפוס בארי ובעוד כמה עסקים באשכול. לפני כמה שנים עבר לגור בשדרות. למישל יש עסק בתחום המחשבים והציוד הנלווה, והוא עובד באזור הדרום. רוב הלקוחות שלו מתגוררים באשכול. הלקוחות שלו אומרים עליו שהוא איש שירות מס' אחת, ותמיד עושה את המקסימום כדי לעזור. בנוסף, הוא מדריך כבר שבע שנים ב"שביל הסלט" בתלמי יוסף, מתנדב כנהג אמבולנס במד"א, ולאחרונה עשה הכשרה כמורה דרך.
מישל אוהב את החיים ומנצל כל רגע – לצד מחלת הקרוהן שלו. אחת לחודש הוא נוסע לבית החולים סורוקה ומקבל טיפול ביולוגי דרך הווריד. כשהוא לא עסוק בעבודה, אפשר למצוא אותו מטייל בין שבילי הארץ, בהופעה חיה או יושב בבית קפה. הזמר האהוב עליו הוא שלמה ארצי; הוא הולך להופעות שלו לפחות פעמיים בשנה. יש לו תמיד כרטיסים לכמה הופעות של זמרים או להקות לכמה חודשים קדימה. אחת השאלות הקבועות שלו, כשהוא שולח הודעות בקבוצות החברים, היא מי פנוי לקפה. מישל ידוע באהבתו לקפה ותמיד שמח לעצירת אספרסו ועוגייה. מישל הוא איש של אנשים; הוא החבר שכל אחד היה רוצה בחייו ותמיד שם בשביל כולם.
ביום 7 באוקטובר, כאשר התחילה התקפת הטילים, הוא יצא עם רכבו מביתו בשדרות כדי לאסוף את נכדתו בת הארבע וחצי, שהייתה במחנה הצבאי רעים עם אביה. בשעה זו אף אחד עוד לא ידע שיש חדירת מחבלים. בנסיעה הזו נחטף. אנחנו חייבים לעשות הכול בשביל להחזיר את מישל הביתה, חייבים להחזיר את כולם הביתה. אתמול.
תודה רבה, אדוני. אלה הדברים שמשפחתו של מישל ביקשה שאקריא. ואני רוצה להוסיף שאני חושב שאפשר לעשות יותר, צריך לעשות יותר למען החטופים, שבשבילם 7 באוקטובר לא נגמר, הם חיים אותו כל יום. אני אפילו לא רוצה – לא יכול – לתאר לעצמי מה עובר בראשו של אב שלא יודע מה קורה עם בתו החטופה, בראשה של אם שלא יודעת מה קורה עם בנה, עם בן זוגה. זה פשוט בלתי נתפס. זה משהו שהדעת לא יכולה לקבל. המדינה חייבת, חייבת, לעשות הרבה יותר בשביל להחזיר את כולם הביתה. זה החוזה הלא-כתוב בין מדינה לאזרחים שלה, לוודא, לתת ביטחון אמיתי לכל אזרח ואזרחית במדינה. עדיין באיזשהו קונפליקט פה איך ומה ולמה, במקום להגיד: אנחנו נעשה הכול, מוכנים לשמוע כל דבר בשביל להחזיר אותם. אני באמת מקווה, מתפלל ומייחל לראות אותם בבית. אסור לנו להפוך אותם לאיזשהו כלי מיקוח פוליטי באיזשהו קונפליקט גדול יותר בבית הזה. אנחנו חייבים להחזיר אותם לא רק בשבילם אלא בשביל המדינה הזו; בשביל כל חייל שנלחם עכשיו בחזית ויודע שאם חס וחלילה יקרה משהו, מדינת ישראל תהיה שם עבורו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בשביל שלמדינה הזאת תהיה זכות קיום גם קדימה.
ואני רוצה באמת לחזק מפה את כוחות הביטחון, שעושים באמת עבודת קודש. בחודשים האחרונים אנשים עזבו הכול ונלחמים על ביטחונה של המדינה. אני רוצה לאחל לנו שהמנהיגים שלנו יגלו בדיוק את אותו האומץ שהלוחמים מפגינים בשדה הקרב. בסופו של דבר אם ההחלטות לא יתקבלו בבית הזה בצורה נכונה, אז העבודה הקשה, ככל שתהיה, לא תספיק – לא תספיק, כי אנחנו לא נביא את המטרה.
ברגע שאתה לא מגדיר מה אתה רוצה שיקרה, אז הוא פשוט לא יקרה. אנחנו מתנהלים שם ואנחנו מגיעים להישגים, ואז אנחנו חוזרים אחורה, ואז הם מתנהלים. בשפה הפשוטה זה נקרא דשדוש, ואסור לנו להישאר במצב הזה. אנחנו צריכים להפעיל הרבה יותר כוח. אנחנו צריכים למצות את כל האפשרויות שלנו. במקביל למשא ומתן, אנחנו צריכים להגביר את הלחץ הצבאי בצורה דרסטית, על מנת להביא את הארורים האלה למצב שאין להם ברירה, שאין להם ברירה, שהם ירצו להחזיר את החטופים, כי האלטרנטיבה היא הרבה יותר גרועה. לשם אנחנו צריכים לשאוף וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.
כולנו צריכים להיות מאוחדים סביב הדבר הזה. אנחנו צריכים כולנו להיות הרבה יותר טובים והרבה יותר ראויים לעם שלנו. לא יכול להיות שגם עכשיו, כשנדבר על הדברים האלה כמה ימים לפני שהכנסת יוצאת לפגרה, המקום הזה ייראה ככה, הוא יהיה ריק. לא יכול להיות שלא יהפכו פה כל אבן בשביל לעשות כל מה שאפשר, בשביל למצות את כל האפשרויות שלנו. גם לא יכול להיות שהכנסת הזאת תצא לפגרה, אבל זה כבר מאבק שלא הצלחנו בו.
אני באמת מקווה שכל אחד ואחת מהבית הזה, כשהוא מסתכל על עצמו, מרגיש שהוא עושה הכול. כל אחד חייב את הדין הזה קודם כול לעצמו – מרגיש שהוא עושה את הכול בשביל המדינה, בשביל החטופים, בשביל החיילים, בשביל הכלכלה. כי אני באמת חושב שאפשר לעשות הרבה יותר. אפשר לעשות הרבה יותר בחוק הגיוס, אפשר להגיע להסכמות, במקום לנסות לדחות את הקץ ולחשוב על דילים פוליטיים ועל איך למנוע ממגזר שלם להתגייס. אפשר לשנות את הדיסקט ולומר: יש כאלה שהם באמת עילויים בתורה, והם באמת צריכים להמשיך ללמוד תורה. זה בסדר. דברו על מכסות, אל תדברו על "לא נתגייס גם אם נמות". אי-אפשר להגיד דבר כזה במדינת ישראל אחרי 7 באוקטובר. זה לא יכול לקרות. אפשר לדבר על מכסות. כמו שמדברים על מכסות של שחקן מצטיין, אפשר לדבר על מכסות של תורתו אומנותו. זה לגיטימי, זה מקובל, זה יתקבל בהבנה.
אי-אפשר להתנהג כאילו לא קרה פה כלום. אי-אפשר לתת לחיילי מילואים לעשות מילואים פי שלושה ממה שהם עשו לפני זה ולצפות שמישהו עוד ייקח אותם לעבודה. היום מעסיק שיראה לוחם מילואים מגיע אליו, יחשוב פעמיים, כי הוא יגיד: רגע, יש סיכוי שכמה חודשים בשנה הוא לא יהיה בעסק. מי יספוג את זה? יספוג את זה אותו מעסיק, בזמן שמגזר שלם – ואני מדבר על אלו שלא לומדים – פשוט משתמט; כי הם לא באמת לומדים. הם הולכים, עושים את העניינים שלהם, מתקדמים בחיים, אבל לא לומדים. את זה אסור לנו לקבל. ואני מאוד מאוד מקווה שכמו שהלוחמים שלנו הוכיחו גבורה עילאית, גם המנהיגים בבית הזה יוכיחו גבורה, יוכיחו אומץ, ויראו לעם הזה שמשהו קרה פה, גם בבית הזה, אחרי 7 באוקטובר, שיבואו ויגיעו לאיזשהו חוק מוסכם.
ברגע שנבין שאנחנו מאוחדים סביב סוגיות כאלה, אז אף אחד לא יכול לנו. אז אנחנו נראה את הדברים קורים ומשתפרים גם בעם שלנו. אבל בינתיים לצערי זה הולך בדיוק בכיוון השני – זה הולך בכיוון השני בגיוס, וזה הולך בכיוון השני בכלכלה ובזכויות המילואימניקים. גם היום היינו צריכים לקיים דיון ולגלות שהם עדיין לא קיבלו את כל הזכויות שלהם. אנחנו עדיין מתעסקים בפניות ציבור של מילואימניקים מלפני שלושה וארבעה חודשים שעדיין לא קיבלו את מה שמגיע להם. ואני לא רוצה אפילו לדבר על המילואימניקים העצמאים, שהם בבעיה הכי גדולה שיש, כי המדינה אומרת להם: יש לנו 180 ימים להגיב. 180 ימים. מה עושה בן אדם שיש לו עסק וצריך לחכות 180 ימים בשביל לקבל תשובה? אז התשובה היא פשוטה מאוד: כנראה סוגר את העסק. אם לא היו לנו פה נבחרי ציבור שבאמת אכפת להם – כמו חבר הכנסת עידן רול, שרק היום קיים על זה דיון, ודואג ומגיע עם פניות ציבור והולך לפקידים והופך עולם בשביל כל אחד שמגיע אליו – אז כנראה הם היו במצב הרבה יותר גרוע. וזה המקום לפרגן גם לצד השני – גם חבר הכנסת ינון אזולאי עושה בדיוק את אותו דבר. יש פה באמת חבורה שרוצה לעבוד, אבל לצערי, ברמה מעל נשארו בפוליטיקה כאילו לא קרה כלום. אסור לנו להמשיך בדבר הזה.
לא יכול להיות שאנחנו נמשיך כאילו לא קרה שום דבר בזמן שמאות אלפי אזרחים במדינת ישראל נלחמים, עקורים מביתם או בפחד קיומי אמיתי. היום במדינת ישראל אתה שומע רעש – אתה קופץ, אתה נדרך, אתה אומר: רגע, מה קרה פה? לא יכול להיות, לא יכול להיות שלא נחזיר את תחושת הביטחון לעם שלנו. לא יכול להיות שלא נהפוך את המשוואה מהגנה להתקפה. לא יכול להיות שנמשיך להפקיר את הצפון. לא יכול להיות. לא יכול להיות שחבל ארץ שלם במדינת ישראל יהיה מופקר. יורים עשרות טילים ביום על הצפון – על קריית שמונה, על מירון, על כל מה שקורה שם – ואנחנו חיים עם זה בשלום. ולא חיים עם זה בשלום יום, יומיים, שלושה, אנחנו חיים עם זה בשלום חודשים, חודשים חיים עם זה בשלום. בזה צריך לטפל ואת זה צריך לשנות.
אנצל את הזמן שנשאר לי בשביל לדבר על החוק שעבר פה קודם, החוק שמנסה לסגור את אל-ג'זירה, שחבל שהוא נשאר רק בכותרת, כי זה משהו שצריך לטפל בו, בדיוק כמו את אונר"א. גם החוק שאומר שמדינת ישראל לא תכיר יותר באונר"א זה חוק שחייב לעבור בבית הזה. משום מה מתמהמהים איתו; חושבים מה יגידו עלינו, איך זה יתקבל, מה יקרה. אני לא יודע איך לומר את זה לחברים בבית הזה, לפחות אלו שפה: מה יגידו עלינו באו"ם אנחנו כבר יודעים; מה אונר"א חושבים עלינו אנחנו יודעים, וגם הרגשנו, ויש ראיות שהם לקחו חלק פעיל בפעילות טרור. ואנחנו עדיין מתמהמהים. עדיין, גם החודש, נשלם עשרות מיליונים לארגון הזה – ארגון טרור שפועל ישירות נגד מדינת ישראל. ניתן לו ארנונה חינם, ממש לא רחוק מאיתנו, ניתן לו חסינות לעובדים, למסמכים, נתנהג אליו כאילו מדובר בגוף סיוע של האו"ם. נמשיך לעצום עיניים כאילו אנחנו לא יודעים שמדובר בגוף טרור לכל דבר, ונמשיך כאילו לא קרה כלום.
אז אני רוצה לומר לכם, חברים וחברות, אי-אפשר להמשיך כאילו לא קרה כלום. אי-אפשר להמשיך כאילו 7 באוקטובר לא קרה. אני אומר את זה לשני הצדדים. חייבים להתעלות ולהבין את גודל השעה. חייבים לתקן. אני יודע שזה אולי יישמע כמו קלישאה, אבל מי שקלקל לא יכול לתקן. צריך הנהגה חדשה לבית הזה. תודה רבה, אדוני.
1,668 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.