קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בואו נעשה את זה פשוט: בחצי השנה האחרונה לא שמענו קולות שקראו להדיח ראשי ישיבות לאור הקונספציה התלמודית שהיו שרויים בה – כבוד השר כהן מדבר פה בטלפון כל הזמן. עכשיו הוא יצא. אין שר, אבל לפחות יש שקט.
אני אתחיל את זה מההתחלה, רק שלא יעשה לנו את שיחות הטלפון על הראש, זה לא מכבד ומפריע. אז אני אתחיל מההתחלה, בסדר?
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בואו נעשה את זה פשוט: בחצי השנה האחרונה לא שמענו קולות שקראו להדיח ראשי ישיבות לאור הקונספציה התלמודית שהיו שרויים בה; לא עלתה דרישה חרדית פנימית לבדוק איך זה שדווקא בזמן שחגגו את שמחת התורה התרחש הטבח הנורא; לא קראנו ביתד נאמן כותרות בסגנון "בין הגורמים למחדל: בישיבות התעמקו בסוגיה הלא-נכונה בגמרא"; אף אחד לא צעק "האדמו"ר נרדם בשמירה"; בכירי מועצת גדולי התורה לא לקחו אחריות ולא הודיעו שיפרשו עם תום הקרבות כי הם לוקחים אחריות; אף ועדת חקירה תורנית לא קמה ולא תקום. הסיבה לכך היא שאפילו במעוזים החרדיים לא באמת מאמינים שהלימוד בישיבה מגן על מדינת ישראל יותר מאשר שירות צבאי. גם אני מאוד מאמינה, אבל זה לא תחליף לתוכנית עבודה ולצבא שיגן עלינו.
יציאה למלחמה הרי לא נוגדת את התורה אלא להפך, היא חלק ממנה. התורה, המשנה, הגמרא והמפרשים מפרטים ועוסקים כולם בדיני המלחמה. היחידים שמפרידים בין הלכה למעשה הם תלמידי הישיבות בשנים האחרונות. במלחמת העצמאות הציבור החרדי התגייס לקרבות. אבל תוך 75 שנה, ובפרט מאז שנת 1977, רבני ומנהיגי החרדים הפכו את הציבור שלהם מיהודים טובים ואדוקים ליהודים אדוקים ומשתמטים. זאת חוצפה וזאת הפקרות.
במלחמה הזאת נפלו כבר 600 חיילים. 600 חיילים. רבים מאוד מתוכם תלמידי חכמים, ולא פחות תלמידי חכמים מדרעי, גולדקנופ, אייכלר וגפני. מאות אלפי יהודים אדוקים התגייסו ולחמו לאורך השנים כחלק מזהותם היהודית הדתית – לא בסתירה לזהותם היהודית והדתית, אלא חלק מזה – משמשון הגיבור ועד לעמנואל מורנו, זיכרונו לברכה. יהודי אדוק ולוחם אינו סתירה; יהודי אדוק שמשתמט ממלחמת הגנה על עמו – זאת האנומליה ההיסטורית האמיתית. הציבור החרדי חייב להשתחרר מהמנהיגים שלו ולהתגייס לצבא.
אני רוצה לומר שאני כן רואה בעת הזאת רצון ונכונות לתרום, להגן. זה לא בא מההנהגה הפוליטית של המפלגות החרדיות, אבל כן בא מלמטה. זו העת שהציבור החרדי ישתחרר מהכבלים של ההנהגה החרדית שלו ויתגייס.
אני מבקשת להספיד מעל במה זו את רב-סרן במילואים יצהר הופמן, זיכרונו לברכה. ב-31 בינואר האחרון רב-סרן במילואים יצהר הופמן, זיכרונו לברכה, נפל בקרב ברצועת עזה בגיל 36. הוא היה הקטן מבין שבעת ילדיהם של לאה ויונה מעופרה, היה נשוי לזוהר זה עשור ואבא מסור להראל ולבארי. כצעיר לפני גיוס יצהר התקבל גם לסיירת מטכ"ל, גם לקורס חובלים וגם לשלדג. הוא בחר בשלדג בגלל השם שיצא ליחידה הזאת, שיש שם דגש על עבודת צוות, והוא השתתף בעשרות מבצעים חשובים ועלומים בישראל ובעולם. ממש גיבור ישראל.
למרות שהיה כוכב ביחידה שלו ורבים ציפו שימשיך ויפקד על שלדג, יצהר השתחרר כדי להיות נוכח בשנות הקמת המשפחה וגידול ילדיו. זה היה חשוב לו מאוד. הוא למד הנדסה אזרחית, עבד בבניית הספרייה הלאומית החדשה בירושלים כאן, סמוך לכנסת, אבל הצבא תמיד היה שם. גם בשנות השגרה הוא עשה בין 30 ל-40 ימי מילואים כל שנה. בגלל הסטנדרטים הגבוהים שלו, אחותו אושרת מספרת שבמקום יצהר, החיילים במילואים כינו אותו it's hard. זה מצחיק. מקסימים. זה מלמד מיהו ומה החברים שלו חושבים עליו.
ב-7 באוקטובר יצהר, כמפקד פלוגת הפשיטה בשלדג, השתתף החל מהצוהריים בקרבות הקשים בקיבוץ בארי, 200 ק"מ דרומה מביתו שבגליל העליון. הוא והצוות שהרכיב הצילו חיים וחילצו נצורים. שלושה שבועות אחר כך, במפגש בין לוחמי שלדג לניצולים מקיבוץ בארי, יצהר ריגש את כולם כשביקש להתנצל בפני אישה בשם פרח פילו, שבנה שלח את מספר הבית שלה בזמן אמת וביקש שיסייעו לה ויחלצו אותה, אבל הלוחמים פשוט לא הצליחו למצוא אותה, והיא חילצה את עצמה עצמאית אחרי 48 שעות של הסתגרות בממ"ד בזמן ש-12 מחבלים אצלה בסלון. יצהר הרגיש צורך – למרות כל מה שהוא עשה ולמרות שהוא סיכן את חייו, הוא כל כך הצטער שהוא לא חילץ אותה בעצמו, אז הוא הרגיש צורך לבוא ולהתנצל בפניה.
יצהר נפצע ברגלו במלחמה, אבל הוא התעקש, התעקש לחזור ליחידה וללחימה. החלום שלו בעזה היה למצוא ולשחרר חטופים. יצהר היה חוד החנית של מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך. אני מצדיעה לו מכאן, מהבמה הזאת.
כל הנטל כולו: בבוקר שמחת תורה יעקב קיבל את הטלפון עוד לפני שהספיק לצאת לבית הכנסת. זאת הפעם הראשונה בחיים שהוא עונה לשיחה בשבת – כיפה סרוגה מבטן ומלידה. הוא עלה על מדים ונפרד מאשתו ומהילדים. יעקב יצא מהבית ולא דמיין לרגע שיחזור אליו רק כעבור ארבעה וחצי חודשים. יעקב כבר בן 39, ומה שהוא יעשה ב-140 הימים הבאים הוא להתאמן, לרוץ ולהסתער עם המא"ג, ששוקל 11 קילו לא כולל שרשרי הכדורים.
הוא ישן עייף באוהל עם עוד עשרה מילואימניקים נוחרים. הוא עישן יותר ממה שעישן כל חייו. המדים שלו יהיו סחוטים – פעם מזיעה, פעם מגשם, פעם מקוקטייל מעורב של זיעה, גשם ודמעות. הוא לא יקשיב לרדיו ולא ייכנס לאתרי חדשות כדי לא לשמוע את השמות של אלו שהפסיקו לעשן. הוא רוצה להיות מפוקס. הוא ימצא את עצמו סורק, שוכב במארב, יורה על רחפנים ועל מזל"טים, מחזיק את הנשימה ומנסה להתכווץ לעובי של דף כשפצצות המרגמה והטילים ייפלו סביבו. אשרי המאמין ואשרי המשתדל.
כשיחזור מהמילואים, הוא יגלה שהילדה בת ה-12 הספיקה להיכנס עמוק לגיל ההתבגרות. הוא עזב בית עם תינוק זוחל, וחזר כשהוא כבר הולך ומדבר, ועוד איך מדבר. לכל גבר שפגש במהלך התקופה הזאת הוא קרא "אבא", ורק אבא שלו לא היה שם לשמוע, לשמוע ולבכות. הוא חזר לבוס חדש. הוא חזר לקורסים באוניברסיטה וגילה שהוא לא זוכר איך לומדים. הוא חזר שלם בגוף, אבל גם עם משהו סדוק בפנים. הוא חוזר ואומר לעצמו: לפחות אני חי, לפחות לי יש מה להפסיד.
פחות מחודש מאז שחזר כבר קראו לו שוב למילואים. הוא לא רוצה ללכת, אבל ילך בשביל החברים. יש לו עוד שבועיים עד שהוא שוב עולה על מדים ויורד לעזה. הרגליים שלו בבית, בגוש עציון, אבל הראש כבר שם, והלב שבור. יש לו כתפיים רחבות, והוא לא מתלונן בקול רם. מתחת למדים שלו הסדק מתרחב. על הספה, בוהה, הוא ממלמל לעצמו את תפילת הדרך: "שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום – – – ותחזירנו לשלום / ותצילנו מכף כל אויב ואורב – – – בדרך / ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם" – וגם מההנהגה שמשיקולים קואליציוניים מפנקת את משתמטיה בזמן שהיא מבזבזת את טובי בניה. תודה רבה.
1,015 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.