תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מאמינה שכולם, כמוני, נחשפתם לתמונות הנוראיות של הנפת דגלי אש"ף, חמאס, בעיקר את דגלי אש"ף במוסדות האקדמיים ברחבי מדינת ישראל. באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטת תל אביב, חיפה ועוד מוסדות.
הזדעזענו כולנו למראה הסטודנט באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שלא הורשה להיכנס עם דגל ישראל לרחבי הקמפוס בזמן שבפנים, בתוך הקמפוס, ברחבה – הרחבה הייתה מלאה בדגלי אש"ף. אש"ף, כן. והנהלת האוניברסיטה שותקת. הנפת דגל זו אמירה. דגל בא לייצג מדינה, בא לייצג רעיון, בא לייצג חזון. והם, אותם מניפי דגלי אש"ף וחמאס, לא מכירים במדינה שלנו. הם לא מכירים בזהות שלה, אבל נוח להם להמשיך ללמוד במוסדותיה. אה, כמה קל זה ללמוד, וכמה קל ללמד, וכמה קל לדרוש שוויון זכויות, אבל מה פתאום שוויון חובות? הם מגיעים למוסדות האקדמיים בגיל 18, ללא שום חובה לשום שירות – לא לאומי, לא צבאי, לא אזרחי. הם מפתחים את עצמם, רוכשים השכלה במדינת ישראל, שבה, כמובן, הם בוחרים לא להכיר.
אז הנפת הדגלים היא לא עניין מפתיע, היא בעצם המשך של שרשרת מחדלים שהביאה אותם להבנה שאין הרתעה; אין משילות; אין ריבונות; אין כלום. יש מה שאני רוצה, וזה מה שיהיה. היא הביאה אותם להבנה, שמותר להם לזלזל במדינה הזו, במוסדותיה, בכל מה שהיא מייצגת.
כולנו זוכרים איפה זה התחיל. בעצם זה התחיל באירועי הר הבית. המקום שהוא קדוש לשתי הדתות אך הכניסה אליו מותרת רק לדת אחת, לדת האסלאם. הר הבית, שהוא המקום הכי קדוש ליהודים, מתנהל בחוסר שוויוניות, כאשר יהודים יכולים להיכנס רק בימים מסוימים, בזמן מסוים, לחלק מסוים, ובתנאים מאוד מגבילים: לא לדבר, לא להתפלל, לא להגיד שום דבר. נאסר על היהודים גם להתפלל בשטח ההר. אם המצב הזה היה הפוך, תארו לעצמכם – בעצם, אל תתארו לעצמכם כי זה לא יקרה – אבל אם המצב היה הפוך, מה היה קורה? מה היו כל אותם צדקנים אומרים? שום דבר. אבל כמה עתירות לבג"ץ הם היו מגישים? אנחנו היינו קוראים, אנחנו היינו שומעים.
זה ממשיך כמובן עם החסות הנהדרת של מפלגת התקשורת, שבמקום להתעסק בשורש הבעיה תמשיך לחשוף אותם למקרים כמו למשל הריאיון שקיים אמנון לוי – ואני מאוד מכבדת את אמנון לוי. בתוכנית שלו בחודש האחרון הוא שואל את המרואיין שלו שבא לספר שהוא ביקר בקבר יוסף, אז הוא אומר לו: למה אתה מבקר בקבר יוסף? למה אתה מסכן את חיילי צה"ל?
כן. בתמימות, ממש בתמימות: למה אתה מסכן את חיילי צה"ל?
כן. השאלה צריכה הייתה להיות למה בכלל צריך להיות מסוכן ליהודי במדינת ישראל להגיע לאיזשהו מקום בתוך המדינה, ולפחד?
הגענו למציאות שבה אנחנו הולכים על ביצים. כן. כן. מנסים לא להתריס, כדי שחלילה לא נפגע ברגשותיהם של האנשים; לא נעלה להר הבית, כי זה מכעיס אותם; לא נעבור עם מצעד הדגלים ביום ירושלים ליד שער שכם, כי זה מכעיס אותם; לא נעלה לחומש, כי זה מכעיס אותם; לא נקיים את ההבטחה של אביתר, את הקמת הישיבה, כי זה מכעיס אותם.
כן. מה כן נעשה? אנחנו לא יכולים לעשות, בעצם.
כן, מתריסה. המתריסה. אני חושבת שכולם צריכים ללכת לסדנה. את יודע איזו סדנה? של עצבים. אז אל תיראו מופתעים מהנפת דגלי אש"ף וחמאס במוסדות האקדמיים. גם אל תיראו מופתעים שבקרוב יאסרו גם על היהודים בכלל להגיע למקומות חדשים, או להיות שם, כי אנחנו צריכים להכיל.
חד-משמעית, להניח תפילין. אז ככה, אקזיט בנט – כי הוא עשה אקזיט, בנט. הוא עשה אקזיט – – –
לך אני אומרת שהגיע זמן להתעורר, ליצור הרתעה, להחזיר את ביטחונם של אזרחי ישראל היהודים, שאת הדברים הכי בסיסיים כמו הנפת דגל – הכי בסיסי, הנפת דגל. בארצות הברית אתה כמעט עובר בית כן, בית לא. כמעט על כל הבתים אתה רואה דגל ארצות הברית, על הבית.
לכן הגשתי היום ללשכה המשפטית חוק האוסר על הנפת דגלים של ישות, מדינה או ארגון עוינים. ואני מאחלת לכולנו שנחזור לימים יפים יותר שבהם הנפת דגל ישראל לא מהווה פרובוקציה; ליום שבו לא נצטרך לקרוא לאותה מניפת דגל בישראל גיבורה.
כי אתם יודעים מה? כל מי שיושב כאן הוא הפחדן.
630 מילים של קטי קטרין שטרית. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.