שוכרן. כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אנחנו שומעים על הסתה משני הצדדים, גם מהימין בשלטון וגם מהימין באופוזיציה. יש תחרות מי יותר ימני במדינת ישראל, כאשר התפיסה של שני הצדדים של מי יותר ימני היא מי יותר גזען, מי יותר שונא ערבים, מי יותר חושב שהערבים הם לא שחקן לגיטימי בפוליטיקה במדינת ישראל – בנט או נתניהו או השותפים של שניהם. כל יום אנחנו שומעים הסתה חדשה, פעם מצד בנט, פעם מצד נתניהו. הגזען הקטן הראשון אומר לגזען השני: החברים שלך ערבים. ואז הגזען השני מנסה להגן על עצמו ואומר: לא, לא, החברים שלך ערבים. ואז חוזר הגזען הראשון ואומר לו: הערבים מצביעים איתך. ואז חוזר הגזען השני ואומר: לא, לא, הערבים מצביעים איתך. וזה גם לא משנה איזה ערבים – ערבים שקיבלו את המדינה היהודית או ערבים שנאבקים נגד הדבר הזה שנקרא "יהודית ודמוקרטית". זה לא משנה, כל ערבי מבחינת שני הגזענים, שני הצדדים – גם בקואליציה. והם גם לא רואים את זה, הם לא רואים כמה הם מכוערים שני הצדדים האלה.
כל הזמן אתה שומע הסתה, וזה לא שאחד מנסה להסביר למה הוא פחות גזען. להפך, התחרות היא מי יותר גזען, מי יותר שונא ערבים, מי יותר מסית, מי יוצא נגד החברה הערבית בנגב, מי יוצא נגד המשותפת, מי יוצא נגד רע"מ, מי מסית על אלה, מי מסית על אלה. ולמה זה בכלל שיח לגיטימי? כי זו התוצאה של המדינה היהודית. מי שנאבק למען עליונות יהודית יגיע לשם. מי שחושב שכיבוש הוא לגיטימי וצריך להעמיק אותו, יגיע לשם. הרי ממה הזהירו רבים מהאינטלקטואלים היהודים? אמרו: בסוף תהיה הידרדרות מוסרית לכיבוש. אנחנו נמצאים שם, ועכשיו החברה כולה הידרדרה כלפי הימין והימין הפשיסטי. זה מה שהחברה הישראלית בוחרת.
זה לא מיעוט, זה לא קצת בשוליים; אלה הם פני החברה. התחרות הזאת תימשך. בתחרות הזאת ראינו אתמול את אחד המראות הכי מכוערים: התנועה הפשיסטית הזאת שנקראת אם תרצו, שרודפת אחרי מרצים באוניברסיטה וסטודנטים ערבים פלסטינים בכל האוניברסיטאות והמכללות בארץ – אתמול הגזענים הקטנים האלה באים לחגוג נכבה. אתה יכול להבין, הרוב פה בכנסת מכחישי נכבה. קטנים ועלובים, מכירים אותם כבר עשרות שנים. עם שעשה נכבה לעם אחר מכחיש. עכשיו הם הידרדרו עוד יותר מזה: לא רק שהם מכחישים, הם באים לחגוג נכבה. ניחא אם אלה היו כמה מהאספסוף הקטן הזה של אם תרצו, אבל המשטרה שעמדה שם לא ראתה שיש שם בעיה, לא ראתה שיש בעיה בחגיגת נכבה של עם אחר. והקטע שבכלל החבר'ה שם – מי שעבר, עוברי אורח שם, לא ראו שזו הידרדרות מוסרית. כדי להסביר כמה זה חמור ליהודים אי-אפשר רק לדבר על זה. הם לא ירגישו, הם לא חשים את הכאב של הצד האחר, לא משנה כמה תגיד להם. כדי שהיהודים יבינו, אתה צריך להסביר להם: מה הייתם חושבים אם זה היה קורה ליהודים אחרים בעולם? רק ככה הם מסוגלים להבין. בלי להשוות את זה ליהודים, אין להם רגש. לעם הפלסטיני אין. הם לא רואים את הגזענות הזאת, הם לא רואים כמה זה חמור לחגוג סבל של עם אחר, גם אם הם לא מסכימים לגביו, גם אם הם חיים בהכחשה, לא משנה איפה הם נמצאים. זה דבר שאי-אפשר להבין אותו. זו יכולה להיות רק חברה חולה; רק חברה חולה שכל כך הידרדרה מוסרית יכולה להגיע לרמה הזאת. גם אלה שבאו לחגוג וגם הסטודנטים שנכנסו והתעלמו מזה שהם חוגגים נכבה וגם המשטרה, שעמדה שם, וגם הנהלת אוניברסיטת תל אביב, שהרשתה את הדבר הזה – כולם חלק מהפשע הזה. אחרת אי-אפשר להבין מה קורה פה. איך אפשר להבין דבר כזה?
אני מסיים במשפט אחד. דיברתי בתחילת הדברים שלי על התחרות מי יותר גזעני. אני רוצה ששני הצדדים ינוחו – שניכם גזענים ואת זה שניכם הרווחתם. אבל דבר אחד צריך ללמוד ולהגיד את זה פה: הדגל היפה, שאנחנו מאוד גאים בו, עם ארבעת הצבעים, זה דגל פלסטין, לא דגל אש"ף. תלמדו. כבר עשרות שנים. ולא משנה כמה תסיתו נגד, אנחנו נמשיך להיות גאים בדגל שלנו ונמשיך להרים אותו בכל מקום. תודה.
621 מילים של סמי אבו שחאדה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.