כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השרה? השר?
כבוד השר, כנסת נכבדה, קודם כול, מירב, אני רוצה לומר לך תודה על החוק. זהו בהחלט חוק חשוב. אבל יש לי כן איזושהי הערה. אני יודעת שזה לא הזמן, אבל עוד אפשר יהיה לתקן – לא עכשיו אלא בפעם אחרת. החוק מדבר על הצורך בהסכמה של נפגע עבירה כדי שייקחו ממנו את הדגימה. הצעת החוק אומרת: "לעניין הסכמתם של קטין ושל אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם שיש חשש לגביו כי הוא אדם כאמור – – – יחולו הוראות סעיף קטן (ח)". וסעיף קטן (ח) אומר כך: "היה נפגע העבירה קטין או אדם עם מוגבלות שכלית, בכל מקום שבו נדרשת הסכמת נפגע, יחולו" סעיפים כך וכך "לחוק החיפוש בגוף בשינויים המחויבים, ובמקום 'שוטר' יבוא 'בעל מקצוע רפואי'".
ואני שואלת את מירב ואת גלעד למה אין פה גם אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית, כי אנחנו מכירים את הבעיה של אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית. עצם המילה "שוטר", עצם זה שבא מולם שוטר, זה מכניס אותם לחרדות. זה מביא אותם לכדי מצב לא טוב ולא תקין. לכן, גם הם צריכים בעל מקצוע שיגיע עם אנשי המקצוע הנוספים ויאפשר וינגיש להם את הסיטואציה. לכן אני מקווה שהוא יעבור הפעם בקריאה שנייה ושלישית, אבל שבמשמרת הבאה נוכל לתקן ולהכניס גם אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית.
יש לי עוד קצת זמן. הדבר הזה מוביל אותי לנושא של צוותי משבר, או בלשון אחרת: צוותי התערבות. מה שקורה במפגש בין אנשים עם מוגבלות בכלל, ומוגבלות פסיכיאטרית בפרט, לבין אנשי כוחות הביטחון וכוחות האכיפה, הוא לא טוב. המפגש הזה יוצר משהו שעלול לסכן בני אדם. לצערי הרב הוא גם סיכן, ואנשים גם איבדו את חייהם במפגש הזה. יש שם משהו מאוד מרתיע. אולי לא כל אדם, אבל לצערי הרב, כאשר רבים מהאנשים רואים שוטר, הם נכנסים לחרדה. זה מפחיד: עשיתי משהו לא טוב, עשיתי משהו רע. אבל כשמגיעים אנשים עם מוגבלות, גם מוגבלות שכלית, הנמכה קוגניטיבית, גם מוגבלות פסיכיאטרית, ולפעמים גם אנשים על הספקטרום האוטיסטי או אפילו אנשים חירשים, ולא משנה מה, אנשים עם מוגבלות שקופה, כשהם רואים שוטר, הלחץ שאנחנו נלחצים הוא קטן לאין שיעור מהלחץ שהם נלחצים. ראינו את זה גם בנושא המסכות, אבל אני מכירה את זה עוד הרבה לפני הקורונה.
לאחר שנהרג המתמודד האחרון, הנשיא לשעבר רובי ריבלין הקים ועדה בין-משרדית שדנה במפגש הכל-כך קשה הזה. הוועדה התחלקה לשלוש תתי-ועדות. כל ועדה ישבה על תחום מסוים. הם ישבו על המדוכה והביאו אנשי מקצוע, מתמודדים ובני משפחה, ובאמת דנו ודנו בנושא. כל תת-ועדה כתבה דוח משל עצמה, וב-16 בפברואר בשנה שעברה הונח על שולחן נשיא המדינה לשעבר דוח מפורט מה צריך לעשות כדי שהחיכוך הזה יימנע – או לפחות, אם לא יימנע, לפחות יהיה טוב יותר. לצערי הרב, כמעט כלום לא קרה. אנחנו מדברים על דוח שהונח על השולחן כבר לפני שנה, שנה וקצת אפילו, לא בנושא של הכשרות שוטרים – זה התחיל; היינו בוועדה של מירב, דיברו על זה, אבל לא מספיק. הם כן עושים איזשהן הכשרות, אבל הן מאוד מינוריות, הן בכלל לא משמעותיות, וגרוע מכך – הן בכלל לא חלות לגבי בריאות הנפש; הן חלות לגבי אנשים עם אוטיזם או אנשים שקשורים למשרדי הרווחה, אבל לא מה שחל במשרד הבריאות, ואלו האנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית.
גם ההכשרות לא נעשו, אבל גם צוותי משבר. יש במדינות רבות בעולם צוותים מיוחדים, צוותי התערבות, שעושים reaching out – הם לא מחכים עד שהאדם המתמודד יגיע אליהם, אלא הם מגיעים למתמודד עצמו. כשפורצת בעיה או משבר, ההורה מתקשר, בן הזוג מתקשר, הילד מתקשר – יש מוקדן שאליו מתקשרים, והמוקדן אומר: אוקיי, ואז הוא שולח אנשי מקצוע. זה יכול להיות פסיכיאטר יחד עם עובד סוציאלי, וזה יכול להיות אנשי מקצוע רלוונטיים. הם מגיעים לאירוע והם מצליחים לכבות את הלהבות. יש את זה בכל כך הרבה מדינות בעולם, והדבר הזה מציל חיים. אני שואלת את מדינת ישראל: למה זה לא קורה כאן? כבר ישבה ועדה, היא כבר הגישה מסקנות, כבר יש ממש אמירה שתהיה החלטת ממשלה שתקצה לזה כסף, באמת כסף לא גדול. כבר יש מחקרים שמעידים שהכסף כדי להשקיע, כדי לפתח את הדבר, הוא קטן לאין שיעור מול הנזק שנעשה בלי הדבר הזה.
לכן אסיים ואומר: אני קוראת מפה למדינת ישראל להקים צוותי משבר – לא בעוד חודש, לא בעוד שנה. עכשיו. קופות החולים יכולות להיכנס פנימה, והן נכנסות. בתי החולים יכולים להיכנס פנימה, והם נכנסים. אפשר לעשות את זה, רק צריך גוף מתכלל שייקח את זה על עצמו. אני קוראת פה למשרד הבריאות לעשות את זה, ויפה שעה אחת קודם. תודה.
709 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.