הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון מס' 15), התשפ"ב–2022

כבוד היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך שמפעילים עליי לחץ להפחית את הדקות שלי, אז נבדוק מה המצב, בסדר, מירב?

איפה שרת התחבורה? פה? הינה. ראיתי שבכל הסכסוכים שהיו בין אופוזיציה לקואליציה, בסופו של דבר הגיעו להסכמות על 16 חוקים שמעבירים בסוף המושב. אני רוצה להגיד שכשאני הייתי יושב-ראש הקואליציה ומרב הייתה מרכזת האופוזיציה – אם אני לא טועה, במושב הראשון שלנו העברנו בסוף המושב 80 ומשהו חוקים. סיימנו אותם בקריאה שנייה ושלישית, וחלק קטן בקריאה ראשונה. במושב השני העברנו קרוב ל-50 ובמושב השלישי – קרוב ל-50. זאת אומרת, כשיש אפשרויות והסכמות, אפשר להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות לטובת הכנסת ולטובת האזרחים במדינת ישראל. שילמדו מזה. באמת אני מתכוון – – –

לא, היא הבינה יחד איתי שאנחנו יכולים לשתף פעולה בדברים החשובים, החשובים לשני הצדדים. מה שחשוב לצד אחד בלבד, אז רבים ומתווכחים, אבל גם בזה הגענו להסכמות בלי סעיף 98. לא היה בכלל דבר כזה סעיף 98. אנחנו לא ניצלנו את זה. תשאל אותה, היא פה. הינה, את עברת לפה.

נכון, אבל עשינו עשרות חוקים במושב האחרון, חוץ ממה שהיה במהלך המושב. זה מוכיח, כבוד היושב-ראש, שאם שמים את הראש כמו שצריך, מנווטים אותו כמו שצריך, אפשר להגיע להרבה מאוד דברים לטובת אזרחי מדינת ישראל.

עכשיו מירב השנייה, הינה מירב השנייה, שעובדת קשה מאוד למען אנשים בישראל, ונגד כל מה שקורה עם הטרדות מיניות וכו'. כל הכבוד לה על העבודה שהיא עושה. מצד שני, לצערי הרב, יותר מדי חוקים מחוקקים בכנסת – יותר מדי הצעות חוק, יותר מדי חוקים, במובן הזה שיש דברים שאפשר לעשות גם בלי חקיקה. למשל החוק הזה, כמו שאני רואה אותו, הוא מאוד חשוב, אבל אפשר לעשות את זה במסגרת החלטה של המשטרה ושל הפרקליטות, לא צריכים בשביל זה הצעת חוק. זאת אומרת, לשמור דנ"א – ודאי שאפשר לשמור דנ"א כמה שאתה רוצה, בכל מיני מקומות שאתה רוצה, אפילו בלי חקיקה. אז טוב שיש חוק, אני לא אומר שלא, חוק חשוב מאוד, אבל אפשר היה גם בלי חוק, ולעשות את זה לפני תהליך החקיקה ולפני כל מה שקורה.

כבוד היושב-ראש, אני רוצה להתייחס לכמה דברים שהם ממש חשובים – – –

לא, אני אגיד לך, הוא לא מסוגל לדבר רק 25 דקות, אז אם הוא יורד אחרי 25 דקות, הוא חייב לדבר לעצמו, על מנת שיהיה לו יותר זמן. אתה מבין?

מה זה?

יש לי 25 דקות.

דודי, אתה רוצה להגיד משהו?

איך?

אתה מנסח, אבל אתה מדבר, ואני שומע אותך במקום לשמוע את עצמי. אני רוצה לומר דבר כזה: אני מזכיר לכולם את הנאומים שלי בתקציב. מה אמרתי שם? שכל ההצגות של הממשלה בחוק ההסדרים, כביכול, שהם מעלים מיסים לטובת רפורמות, מכולם יישארו המיסים אבל רפורמות לא יהיו. זאת אומרת, היו שתי טענות בעניין הזה: טענה ראשונה – שהם עושים זה על מנת ללמד את האזרחים להתנהג בצד הנכון, בדרך הנכונה, להילחם בנושא של איכות הסביבה, ולא לסכן את בריאותם. זה דבר ראשון. דבר שני – הם רוצים להפחית את המחירים. זאת אומרת, כל הרעיון של הרפורמות האלה, עוד בתקופת כחלון וגם לפני זה, כל הזמן היו מביאים לנו רפורמות והבטיחו שבעקבות הרפורמות האלה, עניין של זמן, המחירים ירדו. התוצאה היא שבסופו של דבר, מכל הרפורמות האלה נשארנו עם מחירים יותר גבוהים ובלי רפורמה. זאת אומרת, זוהי כסות להעלאת מחירים במדינת ישראל, לעליית מיסים, בלי שאנחנו מקבלים את התוצאה הסופית שמובטחת במסגרת חוק ההסדרים.

יש באמת שתי רפורמות, בזמנו – אפילו הן לא היו דרך חוק ההסדרים, אני חושב – שהצליחו, בגלל שזה היה טרנד עולמי. 1. הנושא של הפלאפונים, שבכל העולם דרך אגב ירד המחיר של הפלאפון, השימוש בפלאפון, וגם בישראל. 2. הנושא הזה של טיסות לחו"ל, שבכל העולם היה טרנד של יותר תיירות, יותר טיסות ואז המחירים ירדו. ולכן, כשיש טרנד עולמי בנושא הזה אז הרפורמה עובדת, אבל רק כשיש את זה. מעבר לזה, אין שום דבר שמצליח להפחית את המחירים במדינת ישראל. אז גם אם מפחיתים באופן זמני את מחיר העגבנייה, בגלל שעושים יבוא, אחרי שבוע המחירים עולים. זה לא נותן שום דבר לאזרח הפשוט, ולכן, שיפסיקו למכור לנו רפורמות. אם עושים רפורמה בחוק ההסדרים, שיעשו אותה אמיתית.

הדבר המיוחד בעניין הזה זה שהממשלה צריכה לשים את היד בכיס. למה אף רפורמה לא מצליחה בנושא של מחירים? כיוון שהממשלה לא תורמת את שלה בכלל. מה היא עושה? היא עושה תקנות, היא עושה יותר רגולציה, היא נלחמת במונופולים – גם את זה היא לא עושה, אבל נגיד שהיא מתכוונת לעשות את זה, ביותר תחרות – אבל בסופו של דבר הממשלה לא תורמת את שלה. זאת אומרת, היא לא מפחיתה מחירים, היא מפחיתה מכסים, ותמיד באופן זמני. מבטיחים לשנה ובסוף אחרי כמה חודשים זה מתמסמס. מחיר הדלק לא יורד; מחיר המים לא יורד, רק עולה; מחיר החשמל לא יורד, רק עולה. זאת אומרת, במקומות האלה שהממשלה צריכה לתרום את החלק שלה על מנת שהמחירים ירדו, היא לא עושה את זה. היא סומכת על זה שמי שצריך להשקיע את ההשקעות האלה זה דווקא גופים פרטיים: התעשיינים, החקלאים, התושבים, אנשי עסקים. זאת אומרת, בגדול, הממשלה לא עושה שום דבר על מנת להפחית את המחיר.

כשהיה התקציב הבטיחו לנו – אני מזכיר לך, כבוד היושב-ראש, אני יודע שאתה שם לב לדברים האלה. אני אמרתי שמחיר החשמל יעלה, ואמרו לי: מה פתאום, מחיר החשמל לא יעלה. אתה זוכר את זה? הבטיחו את זה, האוצר, שמחיר החשמל לא צריך לעלות בעקבות התקציב הזה. ראית שבסוף הוא עלה ב-5% והורידו את זה ל-3% אחרי לחץ, ועכשיו הוא יעלה יותר, כי מחיר הפחם הולך לעלות. זאת אומרת, בגדול, אף הבטחה לא מקוימת בכל מה שקשור למחיר לצרכן, מכל מיני סיבות. לא תמיד הממשלה אשמה, אבל עובדה שהממשלה לא עושה שום דבר על מנת שזה יקרה.

והינה, עכשיו, שים לב: בעקבות המלחמה – אמרו בהתחלה שבעקבות הרפורמה החדשה שמתכוונים לעשות, ראש הממשלה יחד עם שר האוצר ושרת הכלכלה נאמו, והציגו איזושהי תוכנית. כשהם הציגו את התוכנית כבר הבנתי שהמחירים לא ירדו. אתה יודע למה? אמרו: אנחנו כבר עשינו, נתנו למעמד הביניים תוספת של נקודות זיכוי, כל אחד יקבל 1,000 שקל עד סוף השנה. עכשיו הבנתי שהמחירים לא ירדו בטוח, כי תמיד יש להם סיבה ואמתלה למה הם לא פועלים. עובדה, עשינו תוכנית, נתנו לחלק מהתושבים מענק, תמורה מסוימת על עליית המחירים, ולכן לא צריך להילחם על עליית המחיר. אבל מי סובל? אלה שלא קיבלו בכלל: מעוטי יכולת, אנשים שלא יכולים לגמור את החודש, מה שנקרא. הם, בטח זה לא עוזר להם, וגם המחיר לא יורד, הוא רק יעלה.

והינה, יש דוגמה, הדוגמה היא פשוטה: עכשיו בעקבות המלחמה הם הבטיחו באותה מסיבת עיתונאים שמחיר הבשר ירד. למה ירד? בגלל שהם מורידים את המכס על הבשר, אז הוא ירד. נכון?

רגע. מה קראתי לפני כמה ימים? שמחיר הבשר יעלה בגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. זאת אומרת, לא הכול תלוי בנו, זה – דבר ראשון. דבר שני – הכול זה סיפורי בדים. אז הורדת קצת את המכס. זה לא אומר שהמחיר ירד, וזו הראיה. עכשיו מחיר הנפט עולה. מחיר הנפט עולה והפחם יעלה, מדברים כבר על 10 שקל – – –

עשר שקל על העניין הזה של – – –

עשרה שקל זה בלירות. בלירות, סליחה. עשרה לירות, עשר ש"ח.

שקלים.

אמרתי נכון בסוף? אז מה אתם רוצים ממני, תגידו לי.

אני גם אומר נכון, גם יש לכם מה להגיד?

אמרתי עשרה, לא? אמרתי. למה אתם מבלבלים לי את המוח?

מה זה חשוב.

הפכת להיות מורה לחינוך?

קרן, אתה לא יודע שהיא משהו מיוחד? אתה לא יודע את זה?

לא. ברור שלא. אנחנו לא – – –

עכשיו, מה קורה? ברור שעכשיו, אם התשומות האלה עולות, הכול יעלה במדינת ישראל, אז עכשיו הממשלה מרימה ידיים, אומרת: מה אתם רוצים ממני? אני לא יכולה לעשות כלום. המחיר יעלה בגלל שהמלחמה מעלה את המחירים בכל העולם, אז זה לא תלוי בי.

אבל הינה, תסתכל: הבלו והמיסים על הדלק זה 60%, נכון? מה קורה כשהמחיר עולה לעשרה שקלים? שקלים, בסדר? מה קורה? אבל זה הולך לפי אחוזים. גם המס יעלה, זאת אומרת, אם עד עכשיו מתוך שבעה שקלים הם לקחו 60%, כמה זה? 4 נקודה משהו שקלים? מה יקרה עכשיו, כשזה יהיה עשרה שקלים? כמה המס יהיה? כמו המחיר של הדלק עכשיו.

זאת אומרת, מה שהם צריכים לעשות זה לבוא לתושבים ולהגיד: אנחנו לא מתכוונים להרוויח במלחמה. טוב, אנחנו לא ניתן, לא נתרום, כאילו "נפסיד", אנחנו נאפשר ונוריד את המס באופן כזה שהמחיר יעלה אבל המס יישאר נמוך, ואז לא יעלה לעשרה, יעלה אולי לשמונה שקלים.

בגדול, הממשלה לא תורמת את חלקה בשום דבר ושום עניין. אז מה עשינו בעניין הזה? מתי יתפסו – ואני לא מדבר רק על הממשלה הזאת, כי זה האוצר. האוצר, יש לו משימות. המשימות זה להגדיל את הכנסות המדינה ולא לחלק אותן. מבחינתו, אם יכול היה לא לחלק כלום – היה מצוין מבחינתו. אתה מבין? רק מה שהם חייבים; מה שהם לא חייבים, הם אומרים: טוב, אנחנו נפחית את החוב החיצוני שלנו. אי-אפשר לסמוך עליהם בעניין הזה, כי יש להם מטרה, משימה. ככה הם רואים את העבודה. העבודה שלהם היא לא לשרת את הציבור, זה לשרת את הגירעון, את התקציב, ולראות מה יצא מזה בסוף השנה.

אתה זוכר שעשו כמה עסקאות טובות בהייטק והיו המון מיסים בתקופת כחלון, אז האוצר וגם נגידת בנק ישראל – שצריכים להפחית את החוב, לא לחלק מזה שום דבר לתושבים – ואז הייתה מלחמה מאוד גדולה בקואליציה ההיא, שאני הייתי היושב-ראש, אם אנחנו צריכים לקחת מזה חלק לנכים. האוצר התנגד. בהתחלה הוא התנגד. אנחנו הכרחנו אותם להתחייב על 4.2 מיליארד שקל לשנה, אחרי שנתיים – מה זה? עם מי אתה מדבר, איתי?

אה, אתה עוד עם הצעת החוק? לא ראיתי דבר כזה. אתה מנסח הצעת חוק בטלפון? בוא הנה, אתה גדול, אפילו אני לא מסוגל לדבר הזה, ואני הייתי עורך דין שנים ולא עושה את זה בטלפון. כל הכבוד.

לא עגלה, דווקא הייתי עורך דין טוב, אבל אני אגיד לך למה הוא מנסח את זה בטלפון – –

– – הוא יודע שזה לא יעבור, אז הוא אומר: אני מנסח, אני – – –

לא נורא, אני מוותר לו. אין לי ברירה, חבר שלי, מה אני יכול לעשות.

אני, אגב, לא האמנתי שהוא יידבק. הוא שמר על עצמו בצורה מיוחדת במינה.

מה לעשות, אני לא נתניהו. אני לא נתניהו, מה לעשות.

לא נורא, אני לא נתניהו – – –

כן, אבל אני עדיין לא ברמה של נתניהו, מה לעשות.

זה נכון.

מצוין, תודה רבה. בקיצור, מה שאני אומר, שטוב תעשה הממשלה הזאת אם קודם כול תבוא ותאמר שהיא לא תגדיל את נתח המס מעליות המחירים שהולכות לקרות – גם בפחם, גם בדלק, גם בכל דבר – ושלא בגלל זה תתהדר בעוד – גם היא לא תוריד, המחירים יעלו, כל המחירים יעלו, כל התשומות יעלו, ובסוף הם יגידו: אנחנו הצלחנו בגבייה של המיסים. מה, אתה מתפעל מזה שאתה מצליח בגבייה של המיסים על חשבון האזרחים שלך? ההפך, הם הבטיחו במערכת הבחירות שהם יפחית את המיסים. אז לא רק שהם לא מפחיתים, הם העלו את המיסים בכל מיני אופנים, כמו עם השתייה הממותקת וכו'. בסוף כשהם צריכים וחייבים להפחית את המיסים, את נתח המס, כתוצאה מעליית המחירים של התשומות החשובות בעולם – כמו נפט, פחם וכו' – הם לא עושים את זה, הם לא מודיעים על זה. הם צריכים להודיע על זה מראש, שהם הולכים לעשות את זה. במקום זה אנחנו קוראים עיתון כל יום, המחיר עולה בעיתון, חבל על הזמן. אני מקווה שהוא לא יעלה במציאות, אבל בעיתון כבר מחיר הנפט הגיע – חבית הולכת להגיע ל-300 דולר. אז לאן אנחנו מתכוונים להגיע עם העניין הזה?

ואני היום קראתי – למה אני מדבר על זה? קראתי היום ציוץ של בנט שהוא אומר: הינה, תראו, אנחנו הגדלנו את הכנסות המדינה במשך שמונת חודשים שאנחנו שולטים, ובמסגרת הזאת שהגדלנו הוכחנו שאנחנו מצמצמים את הגירעון התקציבי, אנחנו מצמצמים את החובות של המדינה – החובות החיצוניים – והצמיחה עלתה. אני רק מזכיר לו שזה לא בזכותו, מכיוון שאתה לא יכול לעשות שינויים כאלה תוך כמה חודשים. אין דבר כזה, אין מומחה וגאון שיכול לעשות. הוא עוד חי על הדברים שהממשלה הקודמת עשתה, על האדים אפילו, של הממשלה הקודמת, עדיין הוא יכול לחיות. זאת אומרת, בגדול ברור שזה זה לא שייך אליו. אבל הוא למד שיטה, הוא ספינולוג. למה הוא ספינולוג? הוא תמיד מאדיר את עצמו. למדו בכלל שיטה, כל הממשלה הזאת, שהם – דודי, אתה שומע? גמרת את הצעת החוק? הם, מה הם עושים?

מה?

בסדר, בסדר.

אז אני אדבר ליושב-ראש.

בסדר, קרן. אני מדבר אלייך.

כן, אני מדבר אליכם.

הרי מה קורה?

הם למדו שיטה. מטרה ראשונה זה להאריך את משך החיים של הממשלה הזאת, בכל שיטה: אם צריך לתת מיליארדים למישהו – נותנים; אם צריך לתת תפקידים – נותנים; אם מישהי עושה בעיות – ממנים אותה לשגרירה, אבל שימו לב, לא מייד, עוד כמה חודשים, כדי שהיא תהיה בסדר עד אז. זאת אומרת, כל השיטות האפשריות – מה?

שתשתפר עד אז. זאת אומרת, כל השיטות האפשריות על מנת שהממשלה תמשיך – – –

אני כבר לא יודע מה טוב. זאת אומרת, אנחנו רואים את הסקרים, רואים שאנחנו עולים בסקרים כמעט ל-61 מנדטים, אנחנו נעבור את ה-61 – –

– – בגלל שהעם עושה השוואה ורואה שאנחנו הרבה יותר טוב מהם. אבל כמובן שבנט מוציא ציוץ על העניינים האלה: הינה, אנחנו עובדים בשביל התושבים. אז הוכחתי עכשיו בשניים-שלושה נושאים שהם לא עובדים בשביל התושבים.

הם, בדברים היחידים שמשתפרים זה על האדים של הממשלה הקודמת, על האדים. על האדים, לא על המעשים אלא על האדים של המעשים. זאת אומרת, בגדול הם לא עושים שום דבר, אבל מצאו שיטה: כל שר עולה, מאדיר את שמו קודם כול – אני ואני ואני – ומאדיר את השם של החברים שלו. זאת אומרת, כל הכבוד לשר הביטחון, כל הכבוד לשר החוץ, כל הכבוד לשר האוצר. למדו שיטה, שאם לא מדברים עלינו, אנחנו נדבר בשביל עצמנו או בשביל החברים שלנו בממשלה.

אז התוצאה היא, באמת – אנשים לא מטומטמים. אנשים רואים שאין על מי לסמוך, רואים את זה במפורש, ולכן הם בסופו של עניין לא עושים את התפקיד שלהם, שמוטל עליהם, שהתושבים שלחו אותם כדי לשרת אותם ולא את עצמם. וזה מה שקורה היום – משרתים את עצמם ולא את התושבים במדינה. אולי יש שר כזה או אחר שבאמת עושה כמה פעולות חיוביות, אני לא אומר, אבל בגדול, אם מסתכלים על הכול, זה לא המצב שקורה בפועל.

טוב, ביקשו ממני לצמצם, אז אני – –

– – אז אני מצמצם. סליחה?

יש לי, אבל ביקשו ממני – –

– – אמרו לי: תעשה טובה, צמצם.

גם קיש, גם מירב.

אה, לחכות שתתאפרי?

אני מאריך עוד שתי דקות. עכשיו שימו לב: כל הזמן בנט התגאה שהם טיפלו בקורונה כמו שצריך. אז אני אגלה לכם סוד: הקורונה זה כמו גל מחזורי כזה, זאת אומרת, השאלה היא באיזה מחיר אתה מטפל. אתם זוכרים שבהודו, בדלתא, נפטרו שם מעל 3,000 איש ליום, כבר לא מצאו מקום לשרוף את הגופות, אבל לאט-לאט זה ירד. הם לא עשו כלום, זה ירד לבד. היום יש להם פחות מ-100. זאת אומרת, גם אם אתה יושב בצד ולא עושה שום דבר בתקופה – אני מדבר על תקופת החיסונים, בוא נגיד, כשיש כבר חיסון. אם אתה לא עושה כלום, התוצאה היא בסופו של עניין שזה עובר מן העולם, ואז, אחרי כמה זמן, בא גל חדש, בא וריאנט חדש. זאת אומרת, השאלה היא מה המחיר – מה המחיר החברתי, מה המחיר הכלכלי, מה המחיר הבריאותי. זאת אומרת, אנשים נפטרים, ואם אתה לא עושה כלום, נפטרים יותר. אפילו ראיתי שמנהלי בתי חולים, וגם מנכ"ל משרד הבריאות, בשיא הגינותו – מה הוא אמר? היה מחיר לעניין שלא טיפלנו ולא נלחמנו בעניין הזה. מה המחיר? נפטרו יותר אנשים. הוא אמר את זה במפורש. אם היו נותנים – – –

סליחה?

אז אני אומר – זו לא מדיניות, לא.

תני לי רגע, תני לי. זו לא מדיניות.

זה יותר מתים ויותר נפטרים – – –

אין מחיר לעניין הזה. לא זה לא הגיוני שלא יטפלו בעניין הזה. ומה הוא אמר? אנחנו גילינו את זה בזמן. התארגנו. מה התארגנת? בזה שסגרת את שדה התעופה לכמה ימים? עובדה שהווריאנט נכנס בסופו של דבר ולא התארגנת לכלום. אפילו מקומות לעשות את הבדיקות לא היו, אפילו להתארגן על המעבדות לא התארגנו – – –

לא, אני לא יודע אם לא היו חיסונים.

גם להתארגן עליהם לא התארגנו. אז מה בדיוק היה?

עכשיו אני רוצה להגיד לכם דבר אחד שתמיד עומד לי על קצה הלשון. אתם זוכרים מה אמרו העיתונאים? ישראל היא מדינת אי. חוסמים את שדה התעופה – – –

גם לפיד, אבל גם חברתנו מפגוש את העיתונות אמרה את זה. מה היא הייתה אומרת כל הזמן? אנחנו מדינת אי. סוגרים את שדה התעופה, ואין לווריאנט הזה מאיפה להיכנס. אלא מה? הפלא ופלא, סגרו את שדה התעופה באופן מוחלט, ובכל זאת נכנסו – –

– – הווריאנט הזה נכנס בגדול, כיוון שכל הסיסמאות האלה שאנחנו מדינת אי, ואנחנו יכולים לא לעשות כלום, לסגור את שדה התעופה ולחסל את הווריאנט או את הווירוס – בסופו של דבר זה לא עובד. זאת אומרת, אתה צריך לעשות את הפעולות הנכונות על מנת שהכלכלה תוכל לעבוד, במיוחד בתקופת החיסונים, אבל שלא יהיו הרבה נפטרים, שבתי החולים יוכלו לטפל.

אז במה יש להתגאות? מה, בזה שאתה מדבר – אז אני אסיים את 25 הדקות, אין לי בעיה. נו, סיימת את הזה שלך?

מצוין, מה זאת אומרת. אם כך אני אסיים שתיים וחצי דקות, אתן לך אפשרות לסדר את הדפים. הכנת כבר משהו?

בחיים לא ביקשו ממני לדבר כי מתאפרים. עד עכשיו היו לי כל מיני מצבים שביקשו – אבל הינה, זאת הבקשה.

בקיצור, מה שאני בא ואומר: תתחילו באמת לעבוד למען התושבים. זה לא סיסמה להגיד "אנחנו עובדים", "אנחנו ממשלה שעובדת".

אז זה סיסמה, כנראה, סיסמה תקשורתית. ראינו את זה עכשיו במאמצי התיווך. יכול להיות שבנט חותר לפרס נובל לשלום, יכול להיות, אני לא יודע.

אני יודע שלא יהיה. לא יהיה, זה בטוח. עכשיו מה? כולם כועסים עלינו – הרוסים, האמריקאים, האוקראינים. על מה? למה אנחנו צריכים להיכנס לעניין הזה? אנחנו באמת לא קובעים בעניין הזה שום דבר – –

– – ולכן אנחנו לא צריכים להיכנס איפה שאנחנו לא צריכים. בסופו של דבר, מצד אחד לא נצא טוב מן העניין הזה, ומצד שני כולם יכעסו עלינו, ויש לזה השלכות לטווח ארוך; לא לטווח המיידי, אולי, אבל לטווח הארוך בטח שיש. למה? כיוון שבסופו של דבר דעת הקהל בארצות הברית היא שקובעת גם לקונגרס, גם לסנאט וגם לנשיאות. היא קובעת. כל עוד דעת הקהל תתחיל להיות נגדנו, בסופו של דבר סנאטורים ילכו נגדנו, ואז המדינה שבאמת תומכת בנו – גם בנשק הכי טוב שיש, גם במצבי מצוקה, גם בזירה הבין-לאומית, גם בכספים, נותנת לנו מענקים כל שנה – אנחנו לא יכולים להרגיז את האמריקאים בעניין הזה. כל הפעולות שאנחנו עושים, בסיסמאות כאלה ואחרות – – –

עוד לא הגעתי. התחלתי לדבר גם על זה. כיוון שאני מסיים, הינה, אני משאיר לך עשר שניות, אני בכל זאת נותן לך. סיימת?

טוב. כבוד היושב-ראש, תודה.