אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, באתי לדבר על החוק – מפתיע, אבל על החוק עצמו. אני אעשה תקציר לפרקים הקודמים. מי שזוכר, הייתה דרמה גדולה מאוד ביום שהחוק הזה עלה פה במליאה ועבר בקריאה הטרומית. מדובר בחוק מאוד חשוב, שמאריך את שמירת הערכות, ערכות הדנ"א של נפגעות תקיפה מינית; אונס, בעצם. אם עד היום אישה שנאנסה, דגימות הדנ"א מתוך גופה נשמרו רק שלושה חודשים ואחרי זה הושמדו, אז בעצם לאורך שנים ניסו להגיד: זה לא הגיוני, הרי אנחנו התפתחנו בטכנולוגיה במדינת ישראל, ולפעמים אתה תופס עבריינים גם אחרי עשר שנים. בטח שלא מדובר בחודשים, אבל לפעמים מדובר בשנים, ופתאום אתה נקלע לזירה כזאת או אחרת ומגיע למשטרה דנ"א של בן אדם כזה או אחר, שלפעמים הוא עבריין ולפעמים הוא לא היה עבריין עד אותו רגע, ויש match, ואין שום סיבה שבטכנולוגיה שקיימת היום בארץ ובעולם, אותן ערכות אונס יושמדו ולא יוכלו להיתפס העבריינים שעשו את העבירה החמורה הזאת.
אני לא חושבת שיש מישהו אחד במדינת ישראל שמתנגד לחוק הזה, זאת אומרת, אולי רק אחד או שניים, שזה העבריינים עצמם, אבל אני מדברת על אזרחי מדינת ישראל, ובטח על בית המחוקקים הזה. אני לא חושבת שיש מישהו כאן שיכול להתנגד למצב שבו יישמרו ערכות האונס האלה לנצח; בחוק כתוב 50 שנה, שזה לדעתי מספיק, זה אורך חיים די והותר לערכת אונס להישמר. לכן, מה שאני באתי לומר כאן, יושבת-ראש מפלגת העבודה, זה שאנחנו כמובן בעד החוק של שמירת ערכות אונס ללא הגבלה – או כפי שהחוק קובע, למשך 50 שנה – ומעולם לא היינו באמת נגד החוק הזה. היום שבו החוק הזה הגיע לקריאה טרומית פה במליאת הכנסת היה אחד הימים הקשים שלנו. מאז זה הפך להיות, לצערי הרב, לחם חוקנו פה, שמדירים אותנו מהוועדות ומוציאים אותנו מהמליאה, אבל אז, בתקופה ההיא, עוד היינו נאיביים וחשבנו שאנחנו בעיצומו של משא ומתן בין הקואליציה לבין האופוזיציה לגבי התפקידים בוועדות. בהמשך המשא ומתן, שהיינו בעיצומו, בין הקואליציה לאופוזיציה על תפקידנו בתוך הוועדות, היינו באותו זמן ממש, בעת ההיא, במצב שבו היינו צריכים להילחם על כל מקום ומקום בכל ועדה וועדה, וחשבנו שהעניין הולך להיפתר, ושתפקידנו כאן להשמיע את קולנו ושאנחנו לא נלך עם הקואליציה גם בדברים הגיוניים וגם בדברים שאנחנו מאמינים בהם כדי שנוכל להמשיך במשא ומתן, שהיה סופר-לגיטימי.
לצערי הרב הוא לא הסתיים עד היום, ולצערי הרב אנחנו עדיין לא יושבים בוועדות כמצביעים. אנחנו יושבים בוועדות, נלחמים על מה שאנחנו מאמינים, אבל אנחנו לא מצביעים, כי נשללה מאיתנו זכות ההצבעה בוועדות. למרות כל מה שאמרתי עכשיו, עדיין, בחוק הזה ידענו שיש רוב. אני באופן אישי הלכתי ובדקתי אם יש רוב לחוק הזה, זאת אומרת שגם אם אני מצביעה נגד החוק הזה, כי אני נאמנה לאופוזיציה ואנחנו כרגע בקרב על חיינו בתוך המליאה ובתוך הוועדות, על הייצוג שלנו, גם אז החוק הזה עובר. הלכתי ובדקתי, הלכתי לרשימה המשותפת ושאלתי איך הם מצביעים, והם אמרו שהם מצביעים עם הקואליציה, ולא רק שאמרו שהם מצביעים עם הקואליציה – הם גם הביאו חלק מהח"כים שלא נכחו באותו רגע במליאה לבוא ולהצביע עם הקואליציה.
לכן, חברת הכנסת בן ארי, כל העליהום שהתרחש באותו יום, ההצגה הגדולה – איך אתם מצביעים, איך עשיתם, לא עשיתם, כן עשיתם – הייתה מיותרת, כי כולם ידעו שהחוק הזה עובר. החוק הזה עבר וידענו שהוא עובר לפני כן. יש מאבקים עקרוניים בין הקואליציה לאופוזיציה, על ייצוג בוועדות ועל עתיד הדמוקרטיה בבניין הזה, וגם הוא חשוב. ערכות אונס חשובות, שמירת ערכות אונס חשובה, אבל גם הדמוקרטיה כולה, התת-ייצוג שלנו בתוך הוועדות ורמיסת האופוזיציה והכוח שלה בוועדות – גם זה חשוב. ובתוך החשיבות הזאת, שאפשר להרוויח גם וגם – גם לגרום לזה שהחוק יעבור, והינה, הוא מגיע לקריאה שנייה ושלישית ואנחנו תומכים, וגם להמשיך להשמיע את קולה של האופוזיציה. זה אפשרי ביחד, וזה מה שעשינו באותו היום.
לכן – אני כן מחזירה אותנו לאותה עת – היה מיותר מיותר מיותר לבוא בטענות לחברות הכנסת של האופוזיציה. ידענו אז שזה יעבור, והחוק הזה עבר, ויחד עם זה המשכנו להשמיע את קולה של האופוזיציה, וזה היה חשוב מאוד, כי לצערי הרב, אנחנו נמצאים באותו מקום – האופוזיציה נשארה בתת-ייצוג בוועדות, אנחנו לא מצביעים בוועדות, וכל האירוע הזה התחיל אז ועדיין לא נגמר היום.
יחד עם זאת – חבל ששרת התחבורה לא נמצאת; סליחה, שרת התחבורה נמצאת פה. חבל שהלכת, אבל חשוב לי מאוד שתקשיבי לי עכשיו. יחד עם זאת, באותה עת ממש העברנו פה עוד כמה חוקים חשובים מאוד, שגם קשורים לטכנולוגיה ההולכת ומתקדמת במדינת ישראל. העברנו את חוק איזוק אלקטרוני באוקטובר. באוקטובר העברנו פה בטרומית את חוק האיזוק האלקטרוני, שגם הוא מדבר על זה שאנחנו מפתחים טכנולוגיה ואור לגויים. חבל שנשים שחוות אלימות קשה בתוך בתיהן, חבל שיהיה להן רק פתרון אחד, שהוא מקלטים לנשים מוכות. אנחנו הרי רוצים שיהיו להן עוד פתרונות. אנחנו רוצים שאישה שחווה אלימות – שלבית המשפט תהיה האופציה גם לשים איזוק אלקטרוני על האדם הפוגע, על אדם שידוע שיש לו עבירות, שהוא כבר הורשע בעבירות אלימות במשפחה או שכבר הוצא נגדו צו הגנה פעם שנייה. ומכיוון שאנחנו מתקדמים בעולם – דרך אגב, הטכנולוגיה היא ישראלית, ובכל העולם משתמשים בה – אמרנו באוקטובר שגם אנחנו רוצים שהפתרון הזה יגיע, הפתרון של האיזוק האלקטרוני, הפתרון למניעת אלימות בתוך המשפחה בדמות איזוק אלקטרוני, שזאת טכנולוגיה מתקדמת. והפלא ופלא, עברה כמעט חצי שנה, והחוק הזה לא מתקדם. גרם הוא לא מתקדם, גרמון, גרמון-גרמון. אפילו בממשלה שאנחנו היינו הוא כבר עבר קריאה ראשונה.
לא, סליחה, הוא עבר טרומית. רק טרומית, סליחה. לא היה דין רציפות? אני מדברת איתך על 2015.
רק טרומית. אוקיי, עבר טרומית ב-2015. סליחה, עבר טרומית ב-2018. עבר טרומית ב-2019. עבר טרומית, השרה, שרת התחבורה מרב מיכאלי, עבר טרומית באוקטובר. 20 אנשים פה הצטרפו, והוסיפו, וחזרו, ועוד ועדת שרים בזבזה על זה, ואיזה 20 ח"כים חתומים על החוק הזה, לא כמצטרפים אלא כיוזמים לעצמם, וכלום לא קורה, חברת הכנסת מירב בן ארי. כלום. אז אני שואלת: מדוע החוק הזה, שהוא חשוב ושהוא התקדמות טכנולוגית – אנחנו אומרים שצריך לשמור את ערכות האונס כי יש לנו התקדמות טכנולוגית והדנ"א חייב להישמר 50 שנה, כי מה לעשות, הולכים עם הטכנולוגיה – זה כן עובר שנייה ושלישית, אבל חוק האיזוק האלקטרוני – וטוב ששתיכן נמצאות פה, השרה מרב מיכאלי וחברת הכנסת מירב בן ארי, שהחוק נמצא אצלך בוועדה – חצי שנה הוא לא מתקדם?
אז למה היום כל התקשורת לא יושבת פה ואומרת: מצעד הבושה, מצעד הבושה, מצעד הבושה, מצעד הבושה? למה אין מצעד בושה כזה? למה חוק כל כך חשוב, שכל הח"כיות שלכן כתבו אותו כאילו הן יזמו אותו בעצמן, לא מתקדם גרם, מילימטר? מדוע? איפה כל זכויות הנשים? איפה החוק הכי חשוב? איפה זה, התקדמות טכנולוגית? איפה אתן? אז אנחנו נעזור לכן להעביר את ההתקדמות הטכנולוגית שלכן, כי אנחנו בעד המלחמה הזאת נגד תוקפים של נשים. אבל איפה אתן בסיפור הזה חוץ מלהעביר טרומית של כל אחד? כי אתם תשע מפלגות, אז מכל מפלגה צריך להיות נציג, כל אחד מעביר את אותו חוק מכל מפלגה, כדי שיהיה שוויון, אתם מעבירים תשעה חוקים אותו הדבר, אבל לא מקדמים אותם גרם אחד יום אחד אחרי זה. אז צר לי, אנחנו כן מסתכלים על העניין עצמו. חבל שאתם לא. תודה רבה.
1,124 מילים של קרן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.