קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, כבוד השר חמד עמאר, חבר הכנסת דודי אמסלם, חבריי חברי הכנסת, בסיום דבריו של חבר הכנסת מלכיאלי הוא ציין שהוא לא למד לימודי ליבה, אז לטובת התלמידים שנמצאים פה אני רוצה לומר לכם שהוא בוגר תואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית – –
– – וזה למרות שהוא לא למד לימודי ליבה ולא עשה בגרויות. אני לא אומר לכם לא לעשות בגרויות, אבל הוא למד לימודים בישיבה, לימודים תורניים גבוהים, והוא למד ללמוד. היכולת ללמוד היא היכולת החשובה ביותר. תהיו שואלים, תהיו סקרנים, תשאלו שאלות. זה הכלי המרכזי ביותר לפצח אחר כך כל אתגר וכל סוגיה.
אני רוצה, בדקות הספורות שנותרו לי, לצטט מתוך הספר "מפלגת בג"ץ" של חברנו חבר הכנסת עו"ד שמחה רוטמן בעניין משמעותי מאוד, שנוגע לכולנו, אדוני היושב-ראש, בחיי היום-יום. אני רוצה להציג בפניכם את פרשת העתירה לבג"ץ של עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי כנגד שר האוצר. סיפורנו מתחיל בהחלטה קצרה של בג"ץ בתיק ששובץ להרכב זוטר יחסית, מה שנקרא "בג"ץ הקיום בכבוד". השופטת דליה דורנר, שעמדה זמן קצר לפני פרישתה, הובילה את ההרכב ולצידה שני שופטים צעירים ולא מנוסים, שטרם קיבלו את מינוי הקבע שלהם בבית המשפט העליון באותה תקופה – השופט סלים ג'ובראן ואסתר חיות, לימים נשיאת בית המשפט העליון.
בתיק הזה, שנודע לימים בתור "בג"ץ הקיום בכבוד" – למעוניינים זה בג"ץ שמספרו 366/2003 – הייתה זו דווקא השלישייה הזו שגרמה לבית המשפט העליון לחצות את קו הגבול ולהיכנס לשדה מוקשים. הימים היו ימי ממשלת שרון הראשונה. המשק הישראלי מצא את עצמו, מסיבות שונות, במצב כלכלי קשה ביותר. במסגרת חוק ההסדרים והתוכנית הכלכלית להתמודדות עם המשבר נערכו קיצוצים נרחבים בתקציבי הממשלה, ובכללם במערך הקצבאות של המוסד לביטוח הלאומי – אני מבקש מעובדי הסיעה, מחברת הכנסת מירב בן ארי ומהיושב-ראש לעזור לי כדי שתלמידי בית הספר שנמצאים ביציע ואזרחי ישראל יוכלו לשמוע אותנו.
בתגובה למהלך הממשלתי הוגשו בתחילת שנת 2003 כמה עתירות שטענו כי הקיצוץ החד בקצבאות של הביטוח הלאומי פוגע במינימום הנדרש לקיום בכבוד, ולפיכך יש לבטלו. לפי הטיעון המשפטי של העותרים, למרות שהקיצוצים נקבעו בחוק, על בית המשפט לבטלם, משום שכבוד האדם – המעוגן, כזכור, בחוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו – כולל בתוכו את חובת המדינה לדאוג לאזרחיה למינימום של קיום אנושי בכבוד, והקיצוץ, כך לדברי העותרים, פגע במינימום הזה.
לעתירות הללו לא היה כל בסיס עובדתי או משפטי. איש מהעותרים לא הוכיח שהקיצוץ פגע ביכולתו וביכולתם של אחרים להתקיים בכבוד, ואיש מהעותרים גם לא הוכיח שפרשנותו המפליגה למושג כבוד האדם ככזה הכולל חובה ממשלתית לספק קיום כלכלי בסיסי אכן טמונה בחוק. אך השופטת הוותיקה דורנר ועמיתיה הצעירים ג'ובראן וחיות לא התרשמו מבעיות היסוד שהתגלו בעתירה שלפניהם והחליטו שהגיעה העת להתערב במדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. בשלב זה, מה שעמד בדרכה של השלישייה היה הבסיס העובדתי. איש מהם לא ידע מה גובה הקצבה הנדרש לקיום בכבוד. האם 500 שקלים? האם 2,000 שקלים? מכיוון שבג"ץ איננו עורך בירורים עובדתיים בעצמו אלא מתבסס לרוב על נתונים מוסכמים שהציגו המדינה או העותרים, היה ההרכב זקוק להשלמות כדי לדון בעתירה. ביקשו השופטים אפוא שהמדינה תשלים את הפערים העובדתיים עבור העותרים ותציג נתונים על המינימום הנדרש לקיום בכבוד, אבל המדינה, למרבה ההפתעה, סירבה להציג נתונים כאלה.
בתגובה ובצעד חריג למדי כתבו שלושת שופטי ההרכב שמצוקתם של העותרים מובנת, אבל הם לא יוכלו להוציא צו ביניים נגד הקיצוץ – –
– – אך הם לא יוכלו להוציא צו ביניים נגד הקיצוץ בהיעדר בסיס לעתירה, ולפיכך אנו מבקשים את העותרים להשלים את עתירותיהם על ידי צירוף חוות דעת בדבר הפגיעה בכבוד שיש בחוק. לאמור: מבקשים אנו חוות דעת כלכלית בדבר המינימום הדרוש למחיה בכבוד של אדם מבוגר ושל ילד. מודים על מזלם הטוב, הזדרזו העותרים להגיש לבית המשפט חמישה תחשיבים שונים שלטענתם היוו המינימום לקיום בכבוד בישראל, החל בקביעה ש-40% מהשכר הממוצע במשק הוא המינימום הנדרש לקיום אנושי בכבוד, ועד לתחשיב של מכון ון ליר שלפיו הזכות לקיום בכבוד של משפחה הכוללת זוג ושני ילדים תיפגע אם לא יכניסו כ-7,000 שקלים בחודש, נכון לאותה התקופה.
לשם השוואה, קו העוני שפרסם הביטוח הלאומי באותה השנה עמד על 4,428 שקלים למשפחה בת ארבע נפשות. במצב שכזה השופטים ידעו היטב שקבלת הדברים תהווה קביעה שיפוטית שלפיה מרבית האזרחים בארץ חיים מתחת למינימום הנדרש לקיום בכבוד, משל הייתה ישראל מדינת עולם שלישי. ברור היה לכולם שלמרות המוטיבציה הרבה של השופטים, חוות הדעת שהונחו בפניהם אינן מספיקות כדי שהעתירה תתקבל. העותרים, שהבינו את המוקש המונח בתשובתם, העלו טענה חדשה, שלפיה חובתה של הממשלה לבסס עבורם את העתירה והימנעותה של המדינה מלעשות זאת גורמת לנזק ראייתי-חוקתי. במילים אחרות, על המדינה לסייע לעותרים כנגדה לגבש את המצע העובדתי לעתירתם.
לטובת לדיון הזה גייסו העותרים את השופט ברק, שכתב בספרו כי כאשר עולה בפני בית המשפט שאלת חוקתיותו של חוק, מן הראוי להציג בפני בית המשפט תמונה עובדתית מקיפה באשר לבסיס העובדתי שעליו מושתתת החקיקה ובאשר להשלכותיה.
אני אשמור לעצמי את הזכות בהמשך הלילה להמשיך להאריך בסוגיית בג"ץ הקיום בכבוד, ואסיים ואחתום את דבריי, בשל אילוצי הזמן, בדרישה הבסיסית של כולנו לחיות בכבוד. החובה והזכות לחיות בכבוד היא לא רק זכות יסוד במשטרנו החוקתי, היא גם צריכה להיות חתירה של כולנו לצמצום פערים. תודה רבה.
807 מילים של משה ארבל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.