אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – אפשר לומר "מכובדיי השרים"? או שר? יש כאן?
שרה.
אתה די והותר, אבל מה אני אעשה שיש לנו את תקנון הכנסת. אדוני היושב-ראש, היום ציינו בכנסת 60 שנה לעליית יהדות מרוקו במבצע יכין. היו עליות קודמות לזה. נאמתי שם נאום כאחד המארגנים, ורציתי לזכות בו גם את הפרוטוקול של הכנסת, של המליאה, את חברי הכנסת ואת הציבור הרחב. היום בחרתי להתמקד בנאום שלי בחיבור לשפה העברית.
לנו, יהדות מרוקו, לא קם מחיה השפה העברית. אתם יודעים למה? כי היא לא מתה. איפה שיש מיתה של משהו צריך מחיה. השפה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו, אשר עוד בימי תחילת ההתיישבות בארצות המגרב – אדוני היושב-ראש, אתה אוהב היסטוריה.
עוד בימי תחילת ההתיישבות בארצות המגרב הקפידו היהודים לשמר את השפה העברית בלימוד, בפסיקה, בכתיבה עשירה ובפיוט. זכינו כי בשנים האחרונות הפציע כשחר אורה, יופייה והדרה של מסורת ומורשת מכובדת זו. כמובן זה היה באתערותא דלתתא ולא בהובלת הממסד, שגם כאן נגרר אחרי התעוררות מופלאה זו באיחור של כמה עשורים.
אומני השירה והפיוט התבטאו לא אחת כי תרבות נפלאה זו חוותה תחיית המתים, למי שעוד מסתפק, אם יש. היסטוריוני ההלכה היהודית מציינים באופן מיוחד את התעקשות יהדות מרוקו בימי ערש התהוותה לקבוע את פסיקתה על פי התלמוד הירושלמי, אשר מקורו בארץ ישראל, ולתת לו בכורה על פני התלמוד הבבלי, אשר נתפשט יותר בקהילות היהודיות בתפוצות, וכל זאת בשם הכמיהה האין-סופית של יהדות מרוקו לארץ ישראל, לתורתה, לחכמיה ולשימור מנהגי ארץ ישראל וחכמיה כפי שבאו לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי.
בתמהיל זה יהדות מרוקו הסלילה והטמיעה את הכמיהה לציון וארץ ישראל, אשר באה לידי ביטוי בשירי ערגה מופלאים ליופייה של ארץ ישראל, לתורת ישראל וחכמיה, והובילה לכך כי עליות יהודיות לארץ ישראל מתוארכות כבר בימי המאה ה-11 וה-12, בעליות מקומיות, ביהודים אשר נטלו את מקל הנדודים ומתוך כמיהה עזבו מרצון את אזור הנוחות בעלייה לארץ הקודש, ונתכנו כאן קהילות מערביות – כינוי ליוצאי מרוקו, הנמצאת בצפון-מערב אפריקה. הקהילות היו בירושלים, בצפת ובחברון, וחלקן היחסי היה גדול לאורך השנים. מן המאה ה-18 החלה תופעה זו לצבור תאוצה בעליית אלפים לארץ הקודש, אשר נשתקעו בערי הקודש ירושלים – כפי שאמרנו – צפת, חברון, טבריה, ובערי השדה בתחילת ההתיישבות – באר שבע, עזה, חיפה, תל אביב ועוד.
גם יפו. לא מניתי הכול, הבאתי דוגמה.
מניעיה היו חיבה עמוקה והערצה גדולה לארץ האבות, שכן לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני ולא הרפתקאות היו מנת חלקם של אותם עולים. רובם היו עשירים גדולים שעזבו מאחוריהם בתים, חצרות וארמונות ופיסות נדל"ן יקרות ערך כדי לחונן את עפרה של הארץ. אני ובני דורי נפגשים עם אותן משפחות מרוקאיות אשר כבר שבעה עד עשרה דורות בארץ, והגיעו ארצה באותן עליות אשר פעלו בגבורה חלוצית, ציונית, עוד בטרם נולדה התנועה הציונית באירופה. חלק זה של הסיפור לא סופר ולא מסופר במערכת החינוך. התמונות ההיסטוריות שיש לנו מהכותל – אנחנו רואים שם דמויות של יהודים מארצות המגרב, מרוקאים עם הג'לביות.
כן. חזק וברוך.
ב-20 שנותיה הראשונות של מדינתנו, לאחר השואה האיומה, זרקור העלייה היה מכוון ליהדות צפון אפריקה. היסטוריונים יאמרו שללא זרקור זה ומפעל העלייה הגדול, מדינת ישראל לא הייתה כפי שהינה היום. אנו מכירים היום, מתוך הפרוטוקולים שנחשפים אט-אט, את ההתלבטויות ואת המניעים לאותה עלייה. בתקופה ההיא מידת הפיזור היישובי בארץ הייתה נמוכה מאוד. "הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים – שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנקודת האפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו" – כך מעיד מר יחזקאל זכאי, שהיה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות החקלאית, מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל מקורות ועוד.
ממשיך ואומר מר זכאי: "הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענך, ברמלה, בלוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא? גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד – – – על אף הקשיים, אף מושב אחד" לא נזנח. אנחנו זוכרים ומכירים צורות התיישבות אחרות שעם הקשיים נזנחו וננטשו. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ אז. כבשנו אותה בגיאוגרפיה. ואני מוסיף על דברי זכאי: היום בדיעבד גם בדמוגרפיה כבשנו והצלחנו, תוך תשלום מחיר חברתי כבד, מחיר כלכלי כבד, אבל הכול בראיית שליחות.
משפחותינו הגדולות יישבו את הארץ; משפחותינו הגדולות תרמו לתל"ג; משפחותינו הגדולות תרמו גם חיילים רבים לצבא. סיפור חלוציות היסטורי זה נשמט מסיפורי הגבורה של הקמת המדינה. זה אחד מהחלקים החסרים בסיפורה של ארץ ישראל. זה הסיפור שאנחנו מבקשים לספר, ולא על חשבון שום חלק אחר מהסיפור. לא, אנחנו לא מבקשים למחוק שום חלק אחר מהסיפור; להשלים ולתרום לחברה בישראל, אשר מחויבת להכיר ולהנציח את תרומתה של יהדות מרוקו לעיצוב דמותה והצלחתה הכבירה של המדינה הצעירה.
אבקש לסיים בנימה ובבקשה אישית: אנא עזרו לנו למחוק את העוולה שעשו עסקנים פוליטיים יוצאי מרוקו לעדה היקרה שלנו. התרבות שלנו, אדוני היושב-ראש – אומנם הזכרת זאת – התרבות שלנו איננה רק המימונה והמופלטה.
אנא בואו נמתח קו בקיצוניות לצד השני, מהדחקה ומחיקת חלקי הסיפור לחשיפה מלאה של הסיפור, כדי להשלים את חלקי הסיפור המלא של תקומת עם ישראל בארצו לדורות הבאים, לבנינו ולבנותינו – הרבדים הרבים של התרבות, ההגות והמחשבה בפסיקה ובמקצועות הדעת והמדע עוד טרם קמה התנועה הציונית ומדינת ישראל – ובמקביל לא להדחיק ולא להשלים עם ההדחקה. יש ללמוד ולהבין, לא מצד "לקחו לי, שתו לי", חס ושלום, לא שם; יש ללמוד ולהבין ואף להשכיל ממה שנעשה כאן ב-70 שנותיה של מדינתנו היפה וארצנו הקדושה כדי לקיים "למען ידעו דֹרֹתיכם" ולקיים ולזכור "לכתך אחרי במדבר".
תודה ליושב-ראש הכנסת, שאפשר לנו לקיים את היום הזה – היה היום מכובד ומוצלח – לחברי הכנסת ולשרים שהשתתפו ולאורחים הרבים שבאו. אדוני היושב-ראש, עד כאן. זה מה שנשאנו, הדברים שנשאנו. כל זה לתשומת לב שרת החינוך וצמרת משרד החינוך.
ראש הממשלה דהיום, שר החינוך דאז נפתלי בנט, הקים את ועדת ביטון. יש דוח.
אני כבר מסיים.
דוח ועדת ביטון נכתב על ידי הסופר הדגול מר ארז ביטון, חתן פרס ישראל. ממש דוח רציני, איכותי. אתה יודע מה? יכול להיות שאני כיהודי חרדי הייתי כותב אותו אחרת, אבל אני מקבל כל מילה – באמת במידה ובמשורה. לצערי הרב, משרד החינוך מתקשה, אני לא יודע מאילו סיבות, להשחיל זאת בצורה נכונה לתוך ספרי הלימוד, הן במערכת החינוך היסודי, הן בעל-יסודי ואפילו באקדמיה. דוח ביטון זה מסמך חשוב שנכתב. הוא יישאר בהיסטוריה, והמבחן שלנו הוא לדעת להכיל ולשלב אותו.
אדוני יו"ר הסיעה מלכיאלי, אני סיימתי או שאתה רוצה שאני אמשיך?
אדוני, אני מעדיף להישאר עם הטעם הטוב של היום שציינו באודיטוריום. תודה לכל עובדי הכנסת שתרמו וסייעו, לאגף הביקורים והאירועים. תודה לחברי הכנסת שוב.
1,037 מילים של יעקב מרגי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.