קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השרים, אם ישנם פה; אני לא רואה אותם, אני מקווה שהם פה. האמת היא שתכננתי לדבר על דבר אחר, אבל אחרי ששמעתי את ידידי חבר הכנסת יריב לוין, אני רוצה מעט להרחיב בנושא של מה שקורה כאן בהקשר של המצב בכנסת. אני מסתכל על הכנסת ושואל את עצמי: עד לאן אנחנו נידרדר? עכשיו הכנסת – יושבים פה אזרחים שבאו לשמוע את מה שאומרים הנבחרים. הכנסת היא הגוף היחיד שאנחנו בוחרים במדינת ישראל. אנחנו לא בוחרים בית משפט עליון ולא ממשלה ולא יועץ משפטי ולא כל מיני אנשים אחרים שבכותרות, אבל את הכנסת – – –
אבל את הכנסת – אני מדבר על הרמה הלאומית – את הכנסת אנחנו בוחרים. בוחרים גם ועד כיתה. אני מדבר על הרמה הלאומית, לא על דברים אחרים. ואני מסתכל עכשיו בראייה של מה שקרה פה בשמונת חודשים האחרונים. תראו, יריב ציין את הדבר הפשוט שאומר: יש בעיה של הייצוג, כלומר, אם לסיעה מסוימת יש רבע מהחברים, סיעת הליכוד צריכה להיות רבע בכל ועדה. המציאות היא שלמעשה מנסים להביא אותה לייצוג שהוא הרבה פחות מזה, וכתוצאה מכך ליצור רוב מלאכותי, שלא משקף את רצון הציבור. מנצלים מצב שאין בעניין הזה חקיקה אלא תקנונים ודברים אחרים.
אבל זה נוגע בדבר יותר כבד. הרי כל הדמוקרטיות החדשות, החל מהמהפכה הצרפתית והאמריקאית – אני מניח שחבר הכנסת פרופ' שיין יודע מזה היטב – תמיד כל הדמוקרטיות שאלו את עצמן: איך נתגבר על הבעיה שעלולה להתפתח עריצות של הרוב על המיעוט? כלומר, אם למישהו יש 51%, אז הוא יכול להכתיב את כל הכללים כאילו הוא היה שליט יחיד. במצב הזה אתה עלול להידרדר לתהומות. ואני חושב שמה שקורה לנו עכשיו הוא הליכה שכל-כולה הולכת לכיוון הזה.
תראו, הסדר אומר שמוציאים, למשל, אדם ממליאת הכנסת או מוועדה אחרי שקוראים אותו לסדר שלוש פעמים. עכשיו, כל יושבי-הראש עד לכנסת הזאת היו מאוד סובלניים, ובהיבט הזה, כאשר אדם התבטא ואמר, אז נתנו לו להתבטא, ולפעמים ביקשו ממנו להיות בשקט, ולעיתים נדירות, כשהעניינים יוצאים משליטה, קראו אותו לסדר. אני הסתכלתי על דיוני הוועדות, במיוחד של ועדת הכספים אבל גם של ועדות אחרות, מייד עם הקמת הממשלה, והתופעה היא כזאת: פותח חבר כנסת מהאופוזיציה את פיו ואומר: אני רוצה להגיד משהו – מייד היושב-ראש אומר לו: אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. היושב-ראש, דרך אגב – לא רק שם – בדרך כלל, הוא חבר כנסת נורבגי או אחד שלא היה אף פעם בכנסת ומייד נהיה יושב-ראש ועדה שבדרך כלל מי שהיה יושב-ראש שלה הוא חבר כנסת בוותק של 10 ו-15 ו-20 שנה. זה היה המצב. אומר אותו חבר כנסת: אבל למה קראת אותי לסדר? אומר לו: אני קורא אותך לסדר פעם שנייה, ומייד אחרי כן פעם שלישית, ומוציא אותו החוצה. האם זה חוקי? ככל הנראה כן. האם זה עומד בכללי האתיקה? התשובה היא לא. האם זו כוונת המחוקק מלכתחילה? לא. זו דוגמה אחת.
ובעניין הזה נתקלנו בשבוע החולף בדוגמאות נוספות. יש סעיף שנקרא סעיף 98. למה מיועד הסעיף הזה? להביא למצב שנאומים אין-סופיים של האופוזיציה בפיליבסטר לא תוקעים תהליכים מרכזיים של המדינה בסגנון של תקציב, ואז קובעים סדרי דיון ומחליטים על משך הזמן. מה עושה הקואליציה? לכל סעיף קובעת סעיף 98, ועד שאנחנו לא אוחזים בעניין הזה דרך התייצבות מלאה יום ולילה כאן עד שהם נשברים, הם לא הולכים לאחור.
אני רואה בכל הסממנים האלה סממנים מסוכנים, ואני אגיד לכם למה: אינני חרד רק ממה שקורה עכשיו בכנסת הנוכחית, אני מודאג מה תהיה התגובה לעניין הזה בכנסות הבאות, כאשר הליכוד יחזור לשלטון – בקרוב, להערכתי – ויגיע למצב שהוא אומר: רבותיי, זה מה שאתם עשיתם – אנחנו מכפילים את זה, וכאשר יבואו אחרים, יוסיפו על זה, והתוצאה תהיה שאנחנו נקבל סטנדרטים שונים לחלוטין והתקרבות למצב של דיקטטורה של הרוב על המיעוט. אני רואה בעניין הזה סיכון גדול. עד כאן הערת ביניים בנושא שעלה קודם לכן.
הערה, יוסי, לא נאום. אני בזכות דיבור.
אני מבקש, אני מבקש. שמענו את הדברים. אני לא מתכוון לנהל שיח על כל דבר.
אני רוצה, ברשותכם, להיכנס לנושא אחר. בדרך כלל לוח הזמנים במליאה איננו מאפשר תהליכים קצת יותר עמוקים. אני חושב שכאשר אנחנו מסתכלים על המצב היום במדינת ישראל, אנחנו צריכים לעשות הערכת מצב לאומית ולהסתכל על מה שקורה איתנו. ואני רוצה לציין, ברשותכם, חמישה גורמים שלכל אחד ואחד מהם יש השפעה ניכרת על כל מה שקורה איתנו, ועל כל החמישה האלה כמעט אין לנו שליטה משמעותית באמצעות מה שנעשה. מדוע אני עושה את זה? מפני שכאשר אתה עושה הערכת מצב, אתה מנתח בדרך כלל – נגיד, בתהליך הצבאי אתה מנתח מיהו האויב שלך, אתה מנתח מיהם כוחותינו, על כל ההיבטים, ומהם תנאי הסביבה; בשפה צבאית זה זמן ומרחב, מזג אוויר, קרקע וכדומה.
אני רוצה לעשות קודם כול, כי אני חושב שהזמן לא יותיר לי יותר – אני רוצה קודם כול לעסוק בסביבה. בסקירות הבאות אני מקווה שאני איכנס גם לניתוח של הדברים האחרים. אז בואו נסתכל רגע על חמישה פרמטרים. הראשון – ההכנסה לנפש במדינת ישראל חצתה את רף ה-50,000 דולרים. דרך אגב, זה קרה בממשלות הליכוד האחרונות, אחרי שזה פחות או יותר הוכפל בתוך עשור, והעניין הזה הוא מה שנקרא "לתועלת עם ישראל", השוק החופשי פעל. יושב פה יובל שטייניץ, שבחלק מהתקופה היה שר אוצר. הוא מכיר את הדברים היטב. זו נקודה ראשונה. אבל אל מול מה זה ניצב? אל מול זה שההכנסה לנפש ברצועת עזה היא כ-1,000 דולר לשנה, וסף העוני העולמי מוגדר 700 דולר. ההכנסה לנפש במצרים היא 2,000–3,000 דולר לשנה, וזה גם כן בגלל שיש שכבה עליונה שמושכת את זה קצת כלפי מעלה. בסוריה, מדינה מרוסקת, אני בספק אם זה מגיע ל-2,000. בירדן המצב דומה, וכן הלאה. כלומר, אם אתה מחבר את כל שכנותינו ומכפיל בשניים, בלי לעשות ממוצע, כמובן, אתה לא מגיע להכנסה לנפש בישראל.
זה אומר שאדם שיושב בשדרות – – –
אני מדבר על income per capita. כשאנחנו מסתכלים למשל על אדם שיושב בשדרות ובלי משקפת מסתכל לעזה, נגיד לבית חאנון, שהיא קרובה לשם פחות מקילומטר, הוא רואה אדם שמרוויח פחות או יותר 2%-3% ממנו. ברוב המקומות בעולם זו סיבה מספקת לפתוח במלחמה. זה תמיד קרה. כאן הייתי אומר שזה רק התבלינים על המעורב הירושלמי שאנחנו מתעסקים איתו. זו סיבה ראשונה.
הנושא השני, רבותיי – אני רוצה לדבר על האוכלוסייה. האוכלוסייה היום ממערב לשבר הסורי-אפריקאי אל תוך השטח שנקרא ארץ ישראל היא פחות או יותר, פחות או יותר, שבעה מיליון יהודים ושבעה מיליון שאינם יהודים; הרוב פלסטינים ביהודה ושומרון, בעזה, בתוך שטח ישראל ובירושלים, ועוד זרים אחרים. היה פה דיון פורה ומעניין על הנושא של הרוב היהודי, אבל אני מציין את זה כעובדה, דבר שאנחנו צריכים להביא אותו בחשבון.
אני רוצה להזכיר שלפני כ-100 שנה, קצת יותר, היו פה 60,000 יהודים, לפני מלחמת העולם הראשונה. מייד עם תום מלחמת העולם השנייה ולאחר הכרזת העצמאות היו פה 600,000, ואנחנו חצינו את רף שישה מיליון. כלומר ב-100 שנה הכפלנו את האוכלוסייה פי 100 במדינת ישראל, האוכלוסייה היהודית, דבר מרשים כשלעצמו. החלק הלא-יהודי משתמר, כתוצאה מהעלייה וכתוצאה מהריבוי הטבעי, פחות או יותר על אותו אחוז, שהוא בסדר גודל של 20% זה תקופה מאוד מאוד ממושכת. הדבר הזה לא ייכון לנצח אם אנחנו לא נעשה את המאמצים המתאימים, ואני שם את העניין הזה כנתון שני.
הנתון השלישי שבעיניי הוא רב-חשיבות הוא נושא המים. אתם יודעים שמים היו פעם בעיית הבעיות של האזור הזה, כי הוא אזור חצי מדברי. כך למשל בריבים הכי מפורסמים, בקרבות הכי מפורסמים של אברהם אבינו, שהיה, הייתי אומר, לא רק אברהם אבינו אלא ראשון הלוחמים של עם ישראל במלחמתו נגד כדרלעמר ואחרים, כאשר רבו על מים במרחב הנגב באר שבע. ההמשך, אפשר לקחת אותו לקרבות על המים של טרם מלחמת ששת הימים, ואפשר ללכת להטיית שאיבת מי הווזאני על ידי הלבנונים. אני רוצה להסביר למי שאיננו מכיר מה זה הווזאני. הווזאני נותן חצי מהמים של החצבאני. החצבאני והבאניאס ביחד נותנים חצי ממקורות הירדן, שחצי מזה זה נחל דן, החצי השני, כלומר, מדובר על שוליים. גם כל זה, כל הדבר הזה איננו משול לאקוויפר החוף ולאקוויפר ההר, שהם יותר גדולים, אבל זה הסך הכול. בעבר היה ריב מאוד גדול, ובזמן שאנחנו משתמשים במים, יש מקומות בחלקים נרחבים במזרח התיכון שבהם מים הם בעיה מאוד מאוד כבדה. אם אנחנו מסתכלים על מה שקורה באפריקה, המצב הוא קיצוני. אפריקה מתייבשת, וכתוצאה מההתייבשות הזאת היינו עלולים לספוג גלי הגירה מאוד מאוד חמורים אלינו, אבל המכשול, שהייתה לי הזכות גם לתכנן אותו וגם ליישם אותו, לפחות בחלקו הראשון – למעשה המכשול הזה מונע את התהליך הזה ומפנה אותם לכיוונים אחרים, אבל אין ספק שהעניין הזה יקרה.
אבל יש גם בשורה טובה בנושא המים. הבשורה הטובה היא שמים עולים כסף, ומי שרוצה לקנות, זה פחות או יותר 20–30 סנט לקוב אחרי שהשקעת את מיליארד הדולר הראשונים בשביל לקבל את מיליארד הקוב הראשונים ואת התשתית. אחרי שעשית את הדבר הזה, המחירים הם יחסית זולים, וישראל מובילה בעולם גם בהתפלת מים וגם בהשבת מים, קרי, גם לכידת המים בנחלים וגם השבתם ממי שופכין. כולנו מכירים את מפעל ההשבה ירקון-נגב, השפד"ן וכל מה שמשתמע מזה.
הנושא הרביעי, אני חושב שגם הוא נושא רב חשיבות. תסתכלו רגע על המפה, ולצעירים ששומעים אותנו – תעשו זום אאוט בגוגל במפה שנקרא לה "מפה מדינית-דתית". תסתכלו ותראו מה קורה. המזרח התיכון צבוע בצבע ירוק, וכשאני אומר ירוק, נגיד שזה צבעו של האסלאם, ואני לא אומר את זה בשביל להגיד חלילה שכל המוסלמים הם האויבים שלנו או משהו דומה אלא רק בשביל לציין את העובדה. בואו נסתכל רגע מהאוקיינוס האטלנטי: מרוקו, ואחרי זה אלג'יריה, ותוניסיה, ולוב ומצרים, הכול צבוע באותו צבע, ובהמשך יש איזה כתם קטן בצבע אחר, צבע בהיר, שקוראים לו ישראל, גם הוא מנוקד בכל מיני כתמים ירוקים, ואחרי זה זה הולך לירדן, ולעיראק, ולאיראן, ואפגניסטן, ואפשר להמשיך, וכך זה הולך גם צפונה, ברוב המקומות, לכיוון הים הכספי, דרך לבנון וסוריה, ואחרי זה זה עולה הלאה לטורקיה וכן הלאה.
בהיבט הזה אני רוצה לומר את הדבר הבא: הבעיות שמדינת ישראל מתמודדת איתן בעת הזאת מבחינה ביטחונית, חלק ניכר מהן הן יציר של טרור אסלאמיסטי, ורוב הטרור שמתרחש היום ברחבי העולם הוא טרור אסלאמיסטי. אנחנו כמובן נמצאים כעת בסיטואציה אחרת, אבל בבסיס זה יוצא מהמקומות האלה, וגם ממקומות אחרים שלא ציינתי אותם.
והנקודה האחרונה בתוך חמש הנקודות שאני מונה היא נושא הגרעין. כשאני אומר גרעין, רוב האנשים שצופים, מסתכלים, מייד חושבים על איראן, ואני מבקש לומר משהו. ישראל תקפה בשנת 1981, לפני 41 שנה, בתקופת ממשלתו של מנחם בגין, עליו השלום, כור גרעיני בעיראק; ישראל תקפה ב-2007 כור בסוריה. בין לבין לוב התפרקה מיכולות גרעיניות בדרך, במשא ומתן שהיא עשתה מול האמריקנים והבריטים. ולמעשה, כשאתה מסתכל על הסיטואציה, אז נושא הגרעין, במובנים רבים הוא כבר כאן, כלומר, אנחנו נמצאים במצב שבו הדבר הזה רובץ מתחת לשולחן ועלול לפרוץ בכל רגע, במקום כזה או במקום אחר. אין ספק שאם חלילה הסכם הגרעין שעומד להתממש בעת הזאת יקרום עור וגידים, ואיראן תגיע ליכולות סף ובהמשך גם ליכולות גרעיניות, היא לא תהיה היחידה במזרח התיכון שתעשה את זה; מדינות ערביות אחרות ומוסלמיות ינסו לעשות את העניין הזה.
ולכן, כאשר הסתכלתי על חמשת הגורמים שעליהם דיברתי – ההכנסה לנפש, האוכלוסייה, מים, האסלאמיזציה והגרעין – כל החמישה האלה, השליטה שלנו עליהם היא שליטה מוגבלת. אין לנו פה שליטה מוחלטת על העניין, ואפילו לא שליטה חלקית. בסופו של עניין אלה תופעות שקורות מעצמן. וזה מבזיק לי לרעיון שבזמנו קראתי שכששאלו את איינשטיין: תגיד, מה זה יחסות? אז הוא אמר: זה די פשוט – אם אתה הולך מדרום לצפון על אנייה ששטה ממזרח למערב, לאן אתה מתקדם? כלומר, הקרקע מתחתינו, הנסיבות, הסביבה, שטה לאיזשהו מקום, והמקום הזה לא בהשפעתנו. אנחנו צריכים לנווט את דרכנו כך ששקול הכוחות יביא אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע.
ולכן, בהיבט הזה, אני חושב שאנחנו צריכים להסתכל בצורה מדוקדקת אל תוך מה שאנחנו עושים. אבל לא מספיק לבחון את הסביבה; מן הראוי שנבחן גם אל מול מה אנחנו מתמודדים. אנחנו יכולים להסתכל אחורה אלפי שנים, מאות שנים, אבל אני חושב שיהיה נכון, בראייה אסטרטגיית ביטחונית, להסתכל על 100 השנים האחרונות ולשאול את עצמנו מה קרה כאן מבחינת האופי שנשא המאבק כנגד היישוב היהודי במשך 100 שנים. ואתם יודעים, ב-100 שנים – נניח מאז שהיישוב עמד על דעתו והקים את ארגון ההגנה ב-1920, ובהמשך ב-1931 את האצ"ל, נניח שזה פחות או יותר 100 שנים – ב-100 השנים האלה היו רק ארבע מלחמות קונבנציונליות. כל השאר היה משהו אחר. המלחמות הן מלחמות ידועות. המלחמות הן מלחמות ידועות: 48', 56', 67', 73'. לפניהן היו 25 שנים שהן שנים של טרור מכל הסוגים והמינים. אני מניח שרוב הציבור יודע מה קרה כאן ב-1921 במאורעות, מה קרה ב-1929 בחברון ובירושלים. דרך אגב, קריאתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ב-1929 הייתה דומה מאוד לקריאות שאנחנו שומעים היום: "אל-אקצא בסכנה" – זה מה שהוא אמר, זה מה שהוציא את ההמונים, זה מה שגרם לשחיטה של מאות ברחבי הארץ, כשהיישוב היה יישוב מאוד מאוד קטן.
כולם מכירים את שנות המרד, 1936 ו-1939, ומה הן השליכו – מה הן השליכו על הציבור היהודי ואיזה פיגועים קשים היו פה. אבל דרך אגב, אם מסתכלים בראייה היסטורית, זה אחד הדברים ששחקו את יכולתו של הציבור הפלסטיני להתמודד, כי הם נלחמו ב-1936 וב-1939, נגד הבריטים בעיקר, וכתוצאה מזה, עשור אחרי זה, כשהוקמה מדינת ישראל ופרצה מלחמת העצמאות, הם הגיעו למצב שהם לא יכולים להתמודד, כי למעשה חלק גדול מהכוח שלהם נשחק, היו מהומות פנימיות וכן הלאה.
אבל כשאתה מסכם את כל התקופה הזאת, כל התקופה הזאת ביסודה היא תקופה של לוחמה בטרור – טרור כזה, טרור אחר. לקח זמן עד שהבינו – כמו שזה קורה היום, דרך אגב – שזו לא פגיעה של אלה שאין להם ששודדים מאלה שיש להם, כמו שיש כאלה שרוצים להגיד על הפרוטקשן בנגב, על הפשיעה החקלאית או על הגנבות של בדואים או של אחרים. מה הם רוצים להגיד? הם רוצים להגיד: זה עניין פלילי, אין פה מוטיב לאומני.
הציונות הבהירה לפני 100 שנה שיש לעניין הזה מוטיב לאומני כבד, הקימה את ארגוני המגן ובהמשך את ההגנה, והיום אנחנו צריכים גם בזה להכיר. אבל ארבע מלחמות התרחשו פה בסך הכול במשך תקופה של 25 שנה. ואם אני אתן, באמת בקצה המזלג, לא איזה תיאור היסטורי, אני אגיד כך: ב-48' היישוב היהודי מנה חצי מהיישוב הפלסטיני, פחות או יותר – 600,000 מול מיליון ו-200,000, אלה בערך היו המספרים טרם החלה המלחמה. אבל היתרון של היישוב היהודי היה בארגון, בכך שהיה לו צבא שהיה צבא מוכן מבעוד מועד דרך ארגון ההגנה, האצ"ל וגם הלח"י, מוסדות מסודרים, ממשלה בדרך שמייד נכנסה לתפקיד, הרבה כסף באופן יחסי כתוצאה מגיוס תרומות, פילנתרופיה ואפילו מיסוי, ולעומתו היה ציבור מאוד לא מאורגן ומאוד לא מסודר.
ולכן, במלחמת האזרחים, שהיא השלב הראשון של מלחמת העצמאות, נניח בין כ"ט בנובמבר להקמת המדינה ב-15 במאי, בין שני התאריכים האלה, למעשה אנחנו הצלחנו בצורה יפה מאוד לגבור כמעט בכל קרב שהיה בכל מקום מרכזי; כך היה בקרב ביפו, בחיפה, בטבריה, בצפת ובמקומות רבים אחרים. איפה לא הצלחנו? לא הצלחנו בקרב על הדרכים. בחודשים מרץ-אפריל 48' הם גבו מחירים כבדים של מאות הרוגים מתוך יישוב מאוד מאוד קטן, והסיבה לעניין הזה הייתה נעוצה כמובן בפיזור, בקווים הארוכים, בלוגיסטיקה. מה ששינה את המערכה היה מבצע נחשון בחודש אפריל, שיישם את התוכניות המאוחרות יותר, תוכנית ד', והביא לכך שכבשנו חלקים נרחבים מפרוזדור ירושלים. למעשה התפיסה של אופנסיבה היא הייתה התפיסה שהובילה בעת ההיא. למעשה, מאז ועד היום, צבא ההגנה לישראל סיגל לעצמו, לצד היותו גוף מגן, שרתום למשימות הגנה – אבל תפיסתו הטקטית והאופרטיבית היא תפיסה התקפית.
2,455 מילים של יואב גלנט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.