אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי ביציע, אי שם שר, מה שלא כשר זה שאנחנו נמצאים כאן במקום לראות כרגע 2:0, ספרד מובילה על צרפת, ואני מקווה - - -
לא, על זה שאנחנו פה במקום לראות כמו בני אדם, אבל אנחנו פה.
אנחנו מחכים למחר וארגנטינה מחכה ליום הגדול.
זו חוכמה קטנה מבחינתי. אני רוצה להידרש לחוק שאנחנו מבקשים להעביר. מכל שרשרת החוקים שהם תנאי להמשך החקיקה, להמשך ההפיכה המשטרית, החוק הזה, אם אני מדרג אותו – יש בו כשלים, ואנחנו נתנגד לו, אבל הוא לא מהחמורים ביותר שיש, יש יותר חמורים. ודווקא בגלל זה כדאי לברר את הדברים.
תראה, חברי ושכני וידידי היושב-ראש, אני לא יודע לפעמים להסביר איך הפער הזה – והוא קורה בכנסת עם סיעות שונות – איך יכול להיות, אם אנשים כל כך מוכשרים וענייניים ואינטליגנטיים, וחלקם משרתים בצה"ל, איך הסך הכול הוא כל כך מקומם?
אני רוצה לומר, סיפור קטן ממני, שמדגיש את העובדה שכשאתה חי בסביבה סגורה ולא נפגש עם מי שחי לצידך ממש, אז אתה מתפלא. כשהתגייסתי, בשבועות הראשונים הגעתי ליחידה שהיו בה דתיים, דתיים לאומיים. ואני זוכר שאמרתי להם בפליאה אמיתית: איך יכול להיות שאנשים – כמו שאמרתי לך עכשיו, פחות או יותר – מצחיקים וחכמים וחברים טובים וחסונים ואידיאית הם אחלה, איך יכול להיות שאנשים כאלה מאמינים בקיומו של אלוהים? הפליא אותי בתור אדם שחושב אחרת, ומסתבר שזה אפשרי.
עצם קודקס הערכים והמחשבות האחר לגמרי בחלק מהמקרים, הוא בוודאי לא אומר דבר וחצי דבר על היכולת לעבוד ביחד. אבל כאשר אני מזהה חוק שבאופן קטגורי נאבקים עליו בלי שאני מצליח לרדת לעומקם של השינויים – למה זה כל כך חשוב? אני לא מצליח להבין, לתת לעצמי אלא את הפרשנות הפשוטה - - -
הייתי, חלקית.
וקיבלתי תשובות חלקיות. מה שחשוב לי – תראו, יש פה בבית הזה, יש כאן משאבים: דירה נאה מאוד, ועובדים מסורים כאן, וכמובן אנשים מצוידים בתנאי חיים, בפרנסה ראויה. אבל בעיקר נותנים לנו פה זמן – זמן לעשות את הדברים הראויים. כשיש התעקשות, אני מנסה תמיד לברר. אגב, גם בחיים האזרחיים אני מסתכל על ההתעקשויות, ואדם ניכר בהתעקשויותיו, וגם בוויתוריו. ברור. אז ההתעקשות הזאת, אדוני, חברי היושב-ראש, נראית לי משונה, היא נראית לי סקטוריאלית, פוליטית. כשלעצמה זה לא רע, אבל אם זה העניין – למה אני אומר את זה? כי אני מזהה פה מאבק אידיאולוגי, רליגיוזי, מהותי. אני אגע בנקודות אחרות, אבל יש פה עימות טיטאני, שבא לידי ביטוי גם בנושאים אחרים, אבל גם כאן.
גם כאן. כן, כן. אני אומר, יש דבר כזה, אבל זה לא מה שמוביל את הנושא, לטעמי. יש כאן מאבק כלכלי, ואני רואה את העניין הזה, לא הצלחתי להשתכנע שהוא לא מרכזי ביותר. ממש לא. יש מי שיגיד: בוודאות, זה העניין. אז אני מוכן לקבל שיש כאן מרכיבים שונים של מוטיבציות לחקיקת החוק הזה, לעצירת הרפורמה. אני לא יכול שלא להיזכר – אדם קרוב אצל עצמו – באירוע שאני חוויתי, וסיפרתי אולי פעם ופעמיים, כי הוא מאוד – לא טראומטי, אבל מאוד מכונן מבחינת ההבנה שלי את המערכת שאני לא עסוק בה, המערכת הדתית שנותנת שירותים.
אני כראש מועצה הייתי חייב לתת שירותים, והיה לי רב מצוין.
כן, כן, כן. הרב ציון כהן. שירת בצבא, צנחן. מצוין. וכאמור, דור רצה להתחלף, ואני, כראש מועצה של קיבוצים לא דתיים, רציתי שהשכנים מקיבוץ סעד – שאחד מהקצינים בסעד, שהיה רב, יהיה הרב של שער הנגב. חשבתי שזה יכבד את התורה, יכבד את המחשבה הזו, האורתודוקסית. ולא. מי שעמד מולי, או מטעמו של השר המרכז, מטעם ש"ס, לא אפשר. הגענו ל-deadlock, היה מצב של יכולת לייצר deadlock. אז נוצר מצב, עד היום - - -
אין רב, אין רב אורתודוקסי, אין רב אורתודוקסי מטעם הרבנות הראשית בשער הנגב. מה יש, אגב? יש רבה רפורמית, שמשרד התרבות, נדמה לי, מממן. משרד החינוך והתרבות מממן את המשכורת שלה, וזה משרת את הקהילה, את האנשים, שזה מה שהם מעוניינים בו. אני מאוד שמח על כך. הרב גלעד קריב היה בזמנו בסוד – לא בסוד – במהלך הזה. זה הטריד אותי משום שיש פה מצב שאם אלה לא אנשינו, אז לא יהיה. אז עדיף שלא יהיה. מותר לי להגיד ברוך השם? יש אנשים שרוצים את הרבנות האורתודוקסית, והם לא מקבלים אותה. למה? כי זה לא האדם המסוים שהמפלגה המסוימת רוצה.
יש כאן מאבק על פני היהדות, בהחלט. אני רואה את החברים מהציונות הדתית, שמרגישים מודרים, מרגישים מושפלים – למה הרבנים שלנו, ההתארגנות שלנו, הארגון שלנו לא זכאי? אני לא בקי בנושא, אבל נדמה לי שזרמים חרדיים מסוימים יכולים לייצר כשרויות ביתר קלות במרחבים הטריטוריאליים, בעוד שהציונות הדתית – יותר קשה לה. יש פה מאבק עקרוני על פני היהדות.
אני מזכיר שוב ושוב את היהודי הזה שתלוי לנו כאן, שהוא בעליל לא היה יהודי דתי, אבל הוא היה יהודי שלקח אחריות על ההיסטוריה. השאלה הגדולה מהי יהדות באה ומתגלמת גם פה. נכון, יהודים ריבוניים, מה שקוראים חילונים, לא עסוקים בזה כל כך, ואנשים ליברליים כמוני מאפשרים – זה נראה לי הגיוני ביותר שנאפשר לאנשים שרוצים כשרות לאכול כשר. וזה בסדר גמור, רמות שונות של כשרויות, אין שום בעיה. ההכפפה המרכזית לרבנות אחת לא נראית לי סבירה. המדינה צריכה להיות רגולטור ולא יותר, וצריכה לאפשר חופש פעולה.
יש פה שאלה של ריכוזיות, של ריכוז השליטה במקום אחד, בירושלים. חזרנו לימי רפורמת יאשיהו, ספר דברים – ריכוז הפולחן, בין מצב שבו כל קהילה תייצר לעצמה, תחת רגולציה הגיונית, את השירותים – במקרה הזה, השירותים הדתיים.
קודם כול, בכל נושא - - - ודאי, ודאי, ודאי.
זה יושב-ראש הכנסת? לא.
הדיון לגיטימי לגמרי, והאיזון נכון. אני רק אומר שבדיון הזה, הרעיון שבו אנחנו מרכזים בחזרה הוא בעיניי אינו רק דיון עקרוני מהסוג שאתה מעלה כרגע, אלא יש בו גם את הנושא הזה, אבל גם הקשרים אחרים.
אז אנחנו נצביע נגד, ואני מאוד מקווה שנצליח – הלוואי שנצליח ביום מן הימים להגיע לאיזשהו סוג של הסכמות גם בנושאים כאלה. אני מכיר בכך שמעבר לעניינים הכלכליים, הפוליטיים, השליטה של – איך אמרנו? כוח, כבוד וכסף שנמצאים פה – משחקים משחק מרכזי. אני מסכים שיש גם נושאים אידיאולוגיים וגם נושאים ארגוניים נוסח מרכז ופריפריה.
אני רוצה לנצל את הזמן שאני נמצא כאן, ומפסיד, אולי, את הגול השלישי במשחק, כדי לומר מילה על החוק החשוב מאוד והמעניין שהעברנו קודם לכן בהסכמה רחבה, בנושא נפגעי הנפש. מסתבר שבתחום הזה, לאחר ששלחנו את החיילים – אנחנו אוהבים לקרוא להם גיבורים – הם מבצעים את משימתם, הם אזרחים שהגיעה שעתם, והם יוצאים למשימה. לעיתים הם לא חוזרים ממנה. אבל הם עושים את זה כי הגיעה שעתם.
הינה עוד סיפור. בזמן מלחמת יום כיפור, כשיושב-ראש הכנסת לשעבר, יושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה, שהיה לי הכבוד להחליף – אתה היית כבר חייל, אולי קצין במלחמת יום כיפור, אני הייתי נער, נער בן 16 וחצי. בשבוע הראשון של המלחמה בקיבוץ הייתי רץ ממשלט למשלט. פתאום קיבלתי צו גיוס, והייתי משוכנע שהמדינה לקראת התפרקות ומגייסים את בני ה-16 וחצי. זאת הייתה התחושה שלי באותו רגע. מסתבר – לא כלום, שגרתי. בן 16 וחצי מקבל צו גיוס, זה הכול.
צו ראשון. צו ראשון. אז היה לי כבוד גדול. אבל אני מביא את הסיפור רק כדי להגיד שזה לא יותר מאשר ביורוקרטיה שעבדה נכון, וגם כשהותקפנו מכמה גזרות – איפה היית, מיקי? באיזו גזרה אתה הסתובבת ביום כיפור?
בגולן? אז בזמן שמיקי וחבריו באמת חירפו את נפשם, כמו שאנחנו יודעים, אנחנו היינו לא יותר מאשר מלש"בים. והמהלך הזה הוא מהלך רגיל בבתים רבים, במרבית הבתים. אני משוכנע שהצד החשוב, החיוני, שממשלה חדשה צריכה להכניס עמוק את הידיים שלה, זאת השאלה כיצד אנחנו – אתה יודע מה, אדוני היושב-ראש – לפחות עושים את הדבר שבשיחות אוף-רקורד כולם, כולל חרדים מאוד, אומרים: אכן מי שלא לומד – וצריך לחדד את השאלה מיהו זה שלא לומד – צריך להתגייס. אגב - - -
כן.
אבל זה המצב. זאת המציאות. אני רק אומר, אני מחדד ואומר שיש מצב, יש פה אתגר, אתגר לאומי. האתגר הלאומי זה לקחת את ההסכמה דה פקטו שקיימת בין רבים-רבים, כולל בציבורים החרדיים, כולל דברים שאני שמעתי במו אוזניי, עם אמצעים ביומטריים, לראות מי מחסיר שעות ולא ממלא את השעות בישיבה. בואו נתחיל. אלא מה, איפה זה נעצר? אני יודע איפה זה נעצר. זה נעצר בהצהרות, שהן לא העיקר, אבל הן תנאי הכרחי, בין מי שאומר: אנחנו קודם כול לומדים, ומי שלא לומד, מתגייס, ובין: אנחנו קודם כול מתגייסים, ומי שמוכרח שהוא עילוי וכו' וכו', משוחרר. ההבחנה הזו היא הבחנה לא קלה, אני מודה, קשה לפיצוח. אבל אנחנו כל החיים – כל מגשר ממוצע, כל החיים שלנו בין בני זוג, בעניינים העסקיים – אנחנו עוסקים בדיוק בזה.
בדיוק, לנסות לזהות במה אנחנו מסכימים ובמה אנחנו לא מסכימים.
זה היה עשר או 15?
15 עברו, יפה.
1,367 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.