כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש ימים שבהם התחושה שהמרחק בין מה שקורה בתוך המשכן הזה לבין אזרחי מדינת ישראל הוא עצום, והיום הוא יום כזה. חשוב לציין שהאזרחים קמים בבוקר, אבל הם לא קמים כדי לשמוע עוד מריבה, עוד כותרת, עוד חוק שמשרת אינטרס של קבוצה אחת. הם קמים לעבודה, למילואים, לעסק, לבית החולים, לכיתה, לשדה, למפעל; הם מגדלים ילדים, דואגים להורים מבוגרים, מתמודדים עם יוקר המחיה, עם מציאות ביטחונית מורכבת ועם חוסר ודאות; והם מצפים מאיתנו לדבר אחד – שנשרת אותם, לא את עצמנו, לא את הפוליטיקה ולא את ההישרדות של קואליציה כזו או אחרת, אלא שנשרת את מדינת ישראל.
בשבועות האחרונים אנחנו רואים יותר מדי חקיקה שמעמיקה את הקרע, יותר מדי מאבקים שמפלגים את העם, יותר מדי ניסיונות לשכנע את הציבור שמי שחושב אחרת הוא אויב. אבל האמת פשוטה הרבה יותר: אפשר לאהוב את התורה וגם להאמין בשוויון בנטל; אפשר לכבד כל ציבור במדינת ישראל, ובאותה נשימה לומר שלכל אזרח יש חובות וגם זכויות; אפשר להיות בעד מסורת, בעד יהדות, ובעד מדינה שבה אף אחד לא נושא לבדו באחריות לביטחוננו. זו אינה מלחמה בין דתיים לחילונים. זו גם לא מלחמה בין ימין לשמאל. זו שאלה איזו מדינה אנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו – מדינה שבה כל אחד תורם כפי יכולתו, מדינה שבה אף אחד לא מקבל פטור רק בגלל כוח פוליטי, מדינה שבה השירות, הנתינה והערבות ההדדית הם הערכים שמחברים בינינו.
אני מגיעה משדרות. ראיתי מקרוב מה המשמעות של מדינה חזקה ושל חברה חזקה. ב-7 באוקטובר לא שאלו מי הצביע למי, לא שאלו מי דתי ומי חילוני, לא שאלו מי גר במרכז ומי בפריפריה. עמדו שם אנשים שפשוט רצו להציל חיים, וזו ישראל שאני מאמינה בה; ישראל שיודעת להתאחד ברגעי מבחן. ולכן כל כך כואב לראות איך יש מי שמנסה להפוך את הפילוג לשיטה.
אבל אני רוצה לומר היום גם משהו אחר. אני רוצה לדבר על תקווה, כי ההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדת אותנו שגם התקופות הכי קשות, גם הן חולפות. ממשלות מתחלפות, חוקים משתנים, טעויות מתקנים. ואני מאמינה בכל ליבי: יהיה טוב יותר, אנחנו נתקן. תהיה כאן ממשלה שתדע לאחות את הקרעים; שתחזור ותחזיר את האמון של הציבור; שתחזק את מערכת הביטחון, שתשקיע בחינוך; שתראה את אנשי המילואים; שתראה את המשפחות השכולות; שתראה את השבים שלנו ואת משפחותיהם; שתראה את תושבי הצפון והדרום; שתראה את האנשים עם המוגבלויות – זו הזדמנות – תודה לכבוד השר שידע לעשות עבודה נהדרת איתם, והלוואי שהיינו ממשיכים בקו הזה; שתראה את הקשישים, שתראה את הילדים, ואת כל מי שמרגיש שלפעמים פשוט שכחו אותו. כי תפקידה של הממשלה הוא לראות את כולם, לא רק את מי שמחזיק או מחזק אותה. לא רק מי שהצביע בעבורה, אלא את כולם.
אני מבטיחה לאזרחי מדינת ישראל דבר אחד, ואני גם רוצה לבקש: אל תתייאשו. לא נפסיק להיאבק על הערכים שאנחנו מאמינים בהם. נמשיך להיאבק למען שוויון בנטל, נמשיך להיאבק למען שלטון חוק חזק, נמשיך להיאבק למען מערכת ציבורית נקייה, הוגנת וממלכתית, ונמשיך להיאבק כדי שכל ילד וילדה במדינת ישראל יגדלו במדינה שמעניקה להם הזדמנות, ביטחון ועתיד. אנחנו לא נלחמים נגד אנשים, אנחנו נלחמים למען רעיון – הרעיון שמדינת ישראל חזקה, כשהיא מאוחדת, ושהיא חזקה יותר כשהיא הוגנת, חזקה יותר כשהיא דורשת מכל אחד לתרום את חלקו.
אני יודעת שהיום יש הרבה מאוד אזרחים שמרגישים אכזבה. יש כאלה שאפילו כועסים, יש כאלה שאיבדו אמון. אבל אני רוצה לבקש מכם דבר אחד: אל תאבדו תקווה. המדינה הזו חזקה יותר מכל ממשלה, העם הזה חזק יותר מכל משבר, וגם התקופה הזו תחלוף. בסופו של דבר האחריות הממלכתית והשכל הישר ינצחו, כי זו דרכה של מדינת ישראל מאז הקמתה.
אנחנו נסיים את הוויכוחים, נתקן את מה שדורש תיקון, נחזק את מה שמאחד אותנו, ונבנה כאן עתיד טוב יותר לילדים שלנו, לנכדים שלנו. זו האחריות שלנו, זו השליחות שלנו, וזו גם התקווה שאני מבקשת מכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל: אל תתייאשו.
כמה זמן יש לי?
ראיתי. של - - -
זה באמת עוד נדבך מקסים. אבל כשנופל כאן חוק שמבקש ודורש לשנות את קצבת הקשישים שלנו, הוותיקים שלנו, שנתנו את כל-כולם ובסוף מקבלים פרוטות – הם לא יודעים אם לקנות אוכל, הם לא יודעים אם לקנות תרופות. מי כמו אדוני, ששירת את הממשלה הזו, את המדינה הזו 24 שנים, ואדוני יודע – איך אמר אדוני? אני 24 שנים, יוצא, וזה הזיה. וגם זה חלק מהדברים שמוטל עלינו לדאוג להם.
אני רוצה לשתף את כבודו בעוד משהו. בתי משרתת כקצינה, היא מ"מית, הרימה אליי טלפון. אנחנו בבית לא מדברים פוליטיקה. לא מדברים פוליטיקה. אני רוצה לשמור על הבית שלי. אנחנו יכולים לדבר על הא ודא. והיא צלצלה אליי עכשיו, והיא אמרה לי: אימא, את יכולה להסביר לי מה זאת אומרת החוק הזה שעכשיו אישרו? ואמרתי לה: כן, חוק עצוב, חוק שיהיו משתמטים, חוק שכנראה גם לא יביאו עוד חיילים. והיא אומרת: איזה הזוי, אנחנו יוצאים עכשיו למסע – כי זה לוחמים, זה החיילים הבאים שיעמדו בקרבות ולמען מדינת ישראל. ואני חשבתי לעצמי, היא בחיים לא דיברה, לא העבירה ביקורת, לא כלום. אבל תחשבו על מה שקרה כאן, תחשבו על החיילים שלנו שנמצאים בשטח, נמצאים בבסיסים, ומבינים שהדם שלהם שונה מהדם של האחרים. והיא שואלת אותי שוב: את בטוחה? רגע, אני לא מבינה, אבל מי שעריק קיבל צו, נכון? אמרתי לה: נכון, אבל יש עריקים סוג א', שלא נוגעים בהם, ויש עריקים. אגב, אני נגד עריקים, לא משנה מאיפה.
אני אומרת לך, אדוני, אם אני קיבלתי את השיחה הזו, והיא ילדה שבחיים לא נכנסה לזה, שכל-כולה לוחמת, רובאי 12, שטח, ח'אן יונס – וזה לא בגלל שהיא הבת שלי, זה בגלל שהגאווה שלנו לראות את החיילים שלנו, את הבנות ואת הבנים, את אלה שעמדו בחזית ואת אלה ששילמו מחיר – ולחשוב על מה שקרה כאן היום, אדוני.
אני ראיתי גם את דבריו של אדוני, אני גם יודעת שיש לך אנשים שמשרתים, ובצבא, ומה דעתך בנושא. אני באמת מתפללת מכאן שבג"ץ יפיל את זה, כי זה לא הוגן לאף אזרח במדינת ישראל. תודה, אדוני.
942 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.