תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בפתח הדברים שלי אני מבקש לשתף אתכם בסיפור שקרה לפני כשנתיים במקום שבו אני מתגורר. נתקלתי בו ממש במקרה. קראתי ממש ממש במקרה פוסט זועם ודי עצוב שכתבה בעלת מסעדה חדשה שנפתחה במקום שבו אני גר. נקרא לבעלת המסעדה רינת. קראו לה בשם אחר, אבל נקרא לה רינת. קראתי ובאמת לא האמנתי למקרא עיניי. ככה היא כותבת, אדוני היושב-ראש: אני רינת, שומרת כשרות, ואני מאחלת לכל המשחקים אותה שישמרו ויקפידו כמוני. אבל לא תהיה אצלי תעודה לעולם. אני לא משלמת פרוטקשן לאוכלי חינם – כך היא כותבת. בתורה רשום: "בזעת אפיך תאכל לחם", ולא רשום: בזיעה של אחרים, אז שהמשגיח ימצא עבודה אמיתית. ושוב, לכל מערך הכשרות, אני, רינת, לא הייתה לי ולא תהיה לי תעודת כשרות. אני מכריזה בזאת שאני לא משלמת פרוטקשן לאוכלי חינם. רק למען הסר ספק, המקום כשר ללא תעודה. לא אשלם 20,000 שקל בחודש, דרישה ראשונית, ולא 30,000 בשנה – הצעה שקיבלתי לפני שבוע.
אותה רינת היא אישה דתייה, אבל כמו רבים אחרים, היא לא יכלה לעמוד בנטל התשלומים, והיא גם לא הסכימה לגלגל את המחיר המופרך שהיא התבקשה לשלם על הלקוחות, עלינו. אני חושב שמאות התגובות לפוסט שהיא קיבלה הן הטיעונים הטובים והמשכנעים ביותר נגד החוק הזה, שמבקש באמת לקחת אותנו אחורה, להרחיק אנשים מהיהדות, מהכשרות, למנוע תחרות, ולצערי, גם להעלות את יוקר המחיה.
אדוני היושב-ראש, אנחנו חיים בעידן שבו הבינה המלאכותית משנה - - -
המסעדה הזאת נסגרה.
אני חייב להגיד שדווקא המקום שבו אני נמצא הוא מקום שדווקא הדרישה לכשרות היא לא מאוד גבוהה. אני כן יכול להגיד לך שיש הרבה מאוד אנשים שמעדיפים לאכול כשר מכל מיני שיקולים, אבל ברגע שהם קוראים פוסט כזה, זה נותן להם אפילו יותר מוטיבציה להגיע ולאכול במקום הזה. אגב, היא נסגרה לא מהטעמים האלה, אלא כי העסקים האלה של המזון המהיר הם עסק קשה.
אבל אני רוצה רגע לקחת אותך למחוזות אחרים. אנחנו באמת חיים בעידן שבו הבינה המלאכותית משנה את כללי המשחק. העולם הולך למקומות של התייעלות, של הורדת חסמים, של טכנולוגיה שמייתרת תיווך מיותר וגם – בתקווה – מורידה את יוקר המחיה לאזרח. בזמן שהעולם העסקי מבין שביורוקרטיה היא נטל, אנחנו כאן מחוקקים חוק שמחזיר אותנו אחורה. הוא מרחיק אנשים מהיהדות וגורם לבעלי העסקים להעדיף שהעסק שלהם יהיה ללא תעודת כשרות או בעל תעודת כשרות אלטרנטיביות – לא יודע אם שמעת על זה – מלשלם לרבנות. אז אני שואל, זו היהדות שאנחנו רוצים?
נכון, משלמים לו אגרה. אבל השאלה היא כמה, ואם זה פרופורציונלי.
נכון. השאלה אם זה פרופורציונלי.
בואו נקרא לילד בשמו. אגב, יש רפורמה "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" – אני לא בטוח שאנחנו רוצים לעשות את הרפורמה הזאת בעולם הכשרות.
בכשרות?
הלוואי. אשרינו.
טוב. אבל אני חושב שבמקרה הזה אנחנו צריכים לקרוא לילד בשמו: מדובר פה בסופו של דבר בהחזרת מונופול שהוא בעיניי דורסני. ובמקום שוק חופשי שבו יש כמה גופי כשרות שמתחרים על איכות ועל שירות, אנחנו מחזירים את הכוח המוחלט לרבנות הראשית. ומה התוצאה? יוקר מחיה. ומי ישלם בסוף? האזרח הישראלי שייאלץ לשלם יותר על כל קילו עגבניות או על כל ארוחה במסעדה.
כל זה לפני שהתחלנו לדבר על הג'ובים הפוליטיים שהחוק הזה מעניק – 5,000 במספר, משגיחי כשרות. ובמקום להפוך את המערכת לאפקטיבית, אנחנו הופכים אותה לכלי פוליטי. זה לא ניהול מודרני, זה ניהול של העבר. בעולם שבו אנחנו צריכים להילחם ביוקר המחיה ולפתוח את השוק לתחרות, אנחנו סוגרים את השערים ומעדיפים ג'ובים פוליטיים על פני שירות איכותי לציבור. הציבור הישראלי לא צריך מונופול, הוא צריך שוק פתוח. הוא לא צריך עוד ג'ובים במערכת הדתית, הוא צריך צלחת זולה יותר ונגישה יותר.
ונחזור, אדוני היושב-ראש, לבינה המלאכותית. הבטחתי שאני אתייחס לדבר הזה. בעוד העולם צועד בצעדי ענק אל עבר העתיד, ומערכות בינה מלאכותית מורכבות מחליפות תכנתים, מאבחנים רפואיים, ואפילו מנתחים, אני רוצה להרגיע אתכם: יש מקצוע אחד שנותר מוגן בחסות הקומבינה האנושית – משגיח הכשרות. אני חושב, ותקן אותי אם אני טועה, שזה אחד המקצועות הבודדים שהבינה המלאכותית לא תצליח להעלים. זה יישאר.
חבל לי באמת על החוק הזה. אני חושב שהחוק הזה בסופו של דבר מרחיק אנשים מהיהדות, ובוודאי לא עוזר לאזרח הישראלי שרוצה לאכול כשר. זו ההתייחסות שלי לגבי חוק הכשרות.
ואני רוצה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, להתייחס גם למה שהיה פה היום. ואני אתייחס בכך שאני אקריא שיר שכתב סבא שלי לפני 42 שנים, בשנת 1984. סבא שלי, השופט בדימוס יואב בירון (קטן), כתב שיר ערב הבחירות לכנסת, 1984. אדוני השר, אני מקריא שיר שכתב סבא שלי ערב הבחירות לכנסת. אני אשמח שתקשיב. לשיר הזה קוראים "עמי": אהבתיך עמי על ימינך ושמאלך / על צבעי הקשת ועל כלל מפלגותיך. // אהבתיך עמי לאשכנזים אשר לך / על הספרדים שבקרבך וכל יוצאי גלויותיך. / אהבתיך עמי על שבטיך ועדותיך / על שבעים הלשונות ועל הגר בביתך // אהבתיך עמי על גון סיעותיך / על הדתיים שבך ועל שלל דעותיך / אהבתיך עמי בניגודים שבתוכך / אהבתיך עמי.
השיר הזה כאילו נכתב אתמול.
אני אומר שכאילו נכתב אתמול, כי יושבים פה אנשים שבאמת אוהבים את העם הזה. והיום חזיתי במחזה – אתה יודע, זה לא סוד שאני חדש פה בכנסת הזאת, בסך הכול חודש וחצי, וחזיתי במחזה שבאמת אי-אפשר להסביר אותו. כי יושבים פה 120 חברי כנסת שבאמת אוהבים את העם הזה אבל מקבלים פה החלטה שבעיניי היא לא מיטיבה עם העם הזה, אני חושב שהיא מזיקה לו. והיצרים שהיו פה והריבים שהיו פה בוודאי אינם מאחדים אותנו, בטח לא מקרבים אותנו אחד לשני.
אתה יודע, יש מחקר ששאלו בו את הישראלים: ממה אתה הכי מפחד שהוא האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל. היו כמה אפשרויות: המלחמה עם איראן, המלחמה מול הפלסטינים. אתה יודע מה הייתה התשובה?
נכון. הקיטוב בעם זכה לאחוזים הגבוהים ביותר – האיום הקיומי על המדינה הזאת. זאת אומרת שיש פה באמת משהו, אנשים רוצים שאנחנו נביא משהו אחר. הסתכלתי בעיניים לכמה אנשים שבאמת עשו פה כל מיני פרובוקציות, ואני משוכנע שעמוק בלב שלהם הם יודעים שהחוקים שהם הצביעו עליהם הם לא טובים. אבל בגלל שיקולים פוליטיים – ואני לא מתייפייף, ואני מבין, אני גם פוליטיקאי, אבל אני חושב שצריך להיות איזשהו גבול, איזושהי אמת פנימית, איזשהו עמוד שדרה מוסרי לכל פוליטיקאי, והוא צריך להגיד: עד כאן. והחוקים שעברו היום היו צריכים לעורר בהרבה מאוד פוליטיקאים, דווקא בצד הזה, את עמוד השדרה הפנימי שלהם, שיגידו: עד כאן, עם זה אני לא מוכן לשתף פעולה, למען החיילים שלנו. אגב, וראינו את זה, איך הבית התאחד למען הלומי הקרב, איך אנחנו כן יכולים לעמוד פה כולנו, למחוא כפיים כאילו לפני חמש דקות לא רבנו. זו נקודה למחשבה. תודה רבה.
1,039 מילים של עוז חיים. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.