ערב טוב, אדוני היושב-ראש. באמת שחשבתי על מה אני אדבר היום, וחשבתי לשתף אותך בתובנות שאהבתי, של עיתונאי בשם יניר קוזין, שאתה בטח מכיר אותו מגלי צה"ל.
הוא היה בהרבה מאוד מקומות. הוא ניתח את האירוע הזה שבו ראש הממשלה ישב לכמה דקות, ואז פתאום, יעני הוא קיבל איזו שיחת טלפון, קם, נטש ועזב את האולם. עכשיו, תראה מה הוא כותב, הוא כתב כאן משהו מעניין. אני חשבתי שצעקו לו: בושה, ואולי הוא באמת התבייש, אבל תראה מה כתב יניר קוזין, ואני מצטטת: "מאז ההצבעה ההיא על ההתנתקות, שנתניהו הצביע בעד תוכנית ההתנתקות, יש לו טריק: בהצבעות על חוקים נפיצים הוא נעלם מהמליאה. מדוע, אתם שואלים?" יש שתי סיבות: 1. האחריות. כנראה שהוא סבור "שאנשים טיפשים ולא מבינים שאם כל הקואליציה שלו הצביעו בעד והוא לא נכח, זה לא אומר שזה לא באחריותו. ובכן, הוא ראש הממשלה, וגם כאן זה בהובלתו ובאחריותו. 2. הפריים. כשאתה לא בפריים, קל יותר לטעון את ההפך: אני? אני הצבעתי בעד חוק שפוטר חרדים עריקים ממעצר? מה פתאום? מה פתאום, אני התנגדתי. תוכיחו. הינה, אני לא נמצא. וככה, חברים וחברות, מסלפים את ההיסטוריה ביתר קלות". ולא סתם אומרים שהוא גאון פוליטי. זה דבר אחד שהוא כתב. אני אגיד לך את האמת, אפילו לא חשבתי על זה.
דבר שני שהוא כתב, אני לא יודעת אם אתה ראית, אבל בעצם הוא אמר משהו, מרגי, שהאמת שגם לי נאמר. הוא כתב כאן משהו נכון מאוד. השר לשעבר דרעי צייץ שהאופוזיציה עוד מעט תרוץ לבג"ץ ותפסיד ותפסול את החוק וכו'. הוא ענה לו – אותו עיתונאי, יניר קוזין, ענה לו, בצדק – ואני אומרת לך, היושב-ראש, אלה דברים שנאמרו גם לי – הוא אמר לו: עשה טובה, עכשיו שהצלחת להעביר את חוק הכשרות וחוק העריקים, לך לחבריך בליכוד שהצביעו היום בעד ותשאל אותם מה הם אומרים לכל מי ששואל אותם למה ואיך הם הצביעו בעד. אגלה לך סוד: הם אומרים שמייד אחרי ההצבעה יגישו עתירה לבג"ץ, ובעזרת השם בג"ץ יבטל את החוק הזה.
דרך אגב, זה דבר שאמרו לי גם הח"כים בליכוד. אמרו לי: מה וזה, בג"ץ, בג"ץ יבטל, ואז גם נטנף על בג"ץ – כאילו כפול ומכופל. אז תשמע, אתה באמת מזקני חברי הכנסת, ואני רוצה להגיד שגם מהטובים והאהובים שביניהם, אבל אתה יודע שיש אמת בדברים האלה, ושהדברים לפעמים מורכבים. אלו באמת הדברים של יניר. והוא גם אמר עוד דבר שהפתיע אותי מאוד: ששר הביטחון ישראל כץ לחץ, ביקש והשביע את ראש הממשלה שישב לידו, שהוא לא יהיה לבד בהצבעה הזאת – והינה, לא הלך. פתאום הגיעה שיחת הטלפון, והוא נשאר לו לבדו עם הלחיצה של גולדקנופ.
אני באמת אסיים בנושא אחר. רציתי להגיד מה הפריע לי במיוחד, אני לא יודעת אם אתה ראית, אבל חבר הכנסת פרוש לא הפסיק לצעוק ולצעוק. כל ההצבעה, אגרופים, איזושהי גבהות לב. ואני חושבת שמה שהכי מפריע לי - - -
כשהסתכלתי עליהם.
כן, אני אגיד לך מה, זה הפריע לי נורא. אני אגיד לך את האמת, ואתה מכיר את הרקע שלי, אתה יודע שאני התחנכתי בציונות הדתית, שיקרה מאוד לליבי. אני חושבת הרבה על חילול השם שהתופעה והחוק הזה גורמים בעם ישראל, ואני אומרת לך, מרגי, נוצרה כאן כזו שנאה לדת. קודם כול פער, תהום שנפערה עם אנשי הציונות הדתית, ואתם יודעים את זה. היינו בוועדת חוץ וביטחון ובאו גדולי רבני הציונות הדתית, לוחמיה, אבות שכולים, ממש פלפולים על פלפולים של ויכוחים על התורה – וגם, אני אומרת לך, דורות צעירים של ישראלים לא דתיים, הרי בארץ יש כל כך הרבה אנשים מסורתיים. זה פשוט גרם לשנאה.
גם כשאני הסתכלתי בכנסת אני הזדעזעתי, כי הרי מה אמרתי, על מה מבוסס כל החינוך של התורה והחינוך הדתי – על מידות, נכון?
על מידות, ועל לא להיות גבה לב, לא לייצר שנאת חינם, "כל ישראל ערבים זה לזה", "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", "ואהבת לרעך כמוך". באמת, אני חושבת שזה נזק לדורות. גם, דיברנו על זה – בעיתוי אחר, בזמן אחר, אני לא חושבת שזה היה גורם לאותה התוצאה, אבל בעיתוי כזה, ממש על הראש של הלוחמים? אני חושבת שהדברים היו יכולים להיעשות אחרת, ואני מקווה שאת הנזק הזה נתקן. תודה רבה.
651 מילים של אורית פרקש הכהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.