אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת.
אני הולכת לפי השעון של אופיר כץ. יש לי הגבלה, אבל היא בידיים של אופיר כץ.
חבריי חברי הכנסת, בעזרת השם בשבת הקרובה נקרא בפרשת השבוע פרשת שלח לך. בפרשה הזו משה רבנו שולח 12 מרגלים לתור את הארץ. הוא מצווה עליהם, בין היתר, אחת ההוראות שהוא נותן להם: "וראיתם את הארץ מה היא". זאת ההנחיה, "וראיתם את הארץ מה היא". אומר רש"י על הפסוק הזה – מה הוא אומר? אומר רש"י על הפסוק הזה, "וראיתם את הארץ מה היא": יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים. כך אומר רש"י.
אני רוצה לדבר על הארץ שלנו, שהיא ארץ מגדלת גיבורים. אני רוצה לדבר בראש ובראשונה על הגיבורים שחיים היום תחת אש בגבול הצפון. הייתי אצלם ביום שישי האחרון, נסעתי במיוחד מביתי בחברון לזרעית וחזרתי עוד לפני שבת לחברון מצוידת בעוגיות המצוינות של תושבות זרעית. באתי אליהם כי פשוט לא יכולתי שלא לבוא. אני יודעת מה זה לחיות תחת אש, שנה וחצי חייתי תחת אש ואני יודעת את ההרגשה ואני מכירה – אתה זוכר, חבר הכנסת בני גנץ? אני מכירה את ההרגשה הקשה הזו, ואני יודעת שהדבר הראשון שרציתי זה שיראו אותי ושירגישו אותי ושיהיו איתי במצב הזה, זה הדבר הראשון. ולכן נסעתי.
אני רוצה להגיד, כל פעם שאני מגיעה ליישובים האלה, כל פעם, זה לא משנה לאיזה יישוב, אני פוגשת אנשים גיבורים, וזה לא משנה בכלל, חבריי חברי הכנסת, אם הם אנשים מהשמאל או מהימין, אנשים דתיים או חילונים.
סליחה? מה שאתה רוצה, אני אמרתי עכשיו שזה לא משנה, חבר הכנסת שירי, זה לא משנה. כל האנשים שנמצאים ביישובים האלה, כולם, הם אנשים גיבורים. כשאני יושבת איתם ושומעת אותם, קודם כול שומעת אותם, אני מרגישה שאני ניצבת בפני אנשים גדולים מהחיים, גדולים מהחיים, וזה בכלל לא משנה אם הם איתי פוליטית או לא, זה לא חשוב, הם יושבים במקום הזה.
אני, קודם כול, רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להצדיע לגיבורים האלה של הצפון. אני אזכיר ברשותכם את גיבורי אדמית. באדמית פגשתי אבא, שסיפר לי שיש לו ארבעה ילדים, ובכל פעם שאחד הילדים שלו רוצה ללכת לחוג, לפגוש חבר, כל דבר, למשחק כדורסל, לא חשוב מה, האבא צריך להסיע אותו, האבא צריך להסיע אותו כל פעם מאדמית. מי מכם שלא היה באדמית, אז זה פשוט יישוב כזה בגובה גובה ההר – להסיע אותו לאותו בילוי שהילד רוצה. הוא אומר: אני נוסע וחוזר וחוזר ונוסע, והילדים אומרים לי: אבא, למה אין לנו פה עוד ילדים ביישוב? אז אנחנו, בעזרת השם, בסתיו הקרוב, בקיץ הקרוב, נציב באדמית שכונת צמיחה ל-15 משפחות חדשות שיבואו לגור שם, ויהיו לילדים הגיבורים האלה של אדמית חברים.
אני רוצה לדבר על הגיבורים של חניתה ועל הגיבורים של ראש הנקרה ועל הגיבורים של בצת. אני רוצה לדבר על הגיבורים של שתולה ושל זרעית, בזרעית יש לנו גרעין של משפחות צעירות, תשע משפחות שהגיעו לחזק את היישוב הוותיק, והחיבור בין המשפחות הצעירות האלה, שהן משפחות דתיות, לבין המשפחות הוותיקות של זרעית, ממש ממקימי היישוב, הוא חיבור חברתי פנטסטי.
הגיבורים של יערה והגיבורים של מתת ושל שומרה ושל נטועה. בנטועה יש לנו עכשיו מכינה חדשה, הקמנו אותה השנה, לא יודעת אם אתם יודעים, אבל אני אחראית על המכינות הקדם-צבאיות. פגשתי בנטועה חניך מהמכינה שסיפר לי שבתחילת שאגת הארי הוא היה בבית שלו בירושלים, והוא התקשה לקום, לצאת מירושלים ולנסוע בחזרה לנטועה, קצת מפחיד. הוא אומר: כמה ימים זה לקח לי, עד שפתאום נפל לי האסימון, ואמרתי לעצמי – החומות של ירושלים עוברות בנטועה; אם אני לא אהיה בנטועה, מה יהיה על ירושלים? קמתי ונסעתי לנטועה. אני מטפל פה בילדים ואני מטפל פה במבוגרים, בקשישים, ואני מרגיש שאני עושה משהו.
אני רוצה להצדיע לגיבורים של אביבים ולגיבורים של דוב"ב. להצדיע לגיבורים של מלכיה ושל יראון ושל משגב עם, גיבורים אמיתיים, ושל מנרה; לגיבורים של ברעם ושל דפנה ושל מעיין ברוך ושל יפתח. אני רוצה להצדיע מכאן לגיבורים של מרגליות ושל כפר יובל ושל דישון. כמובן, גם לגיבורים של קריית שמונה ושל שלומי. אני יודעת מה אתם עוברים, ואני יודעת כמה זה קשה מנשוא, ואתם יודעים כמוני, תושבים גיבורים שלנו, אתם יודעים כמוני איזה פלאות צה"ל מחולל עכשיו בצד השני של הגבול, ואיך הוא מנקה קילומטר אחר קילומטר אחר קילומטר את כל השטח הזה מתשתיות טרור; ואתם מבינים שמה שקורה היום בדרום לבנון לא קרה מעולם. מעולם לא הותרנו אזורים שלמים נקיים מכל תשתיות טרור, גם אם קראו להם פעם בתים. אנחנו יודעים שאלה תשתיות טרור, ואני יודעת כמה קשה לכם לחיות במצב הזה, ולכן אני חושבת שנכון להצדיע לכם כאן, מעל בימת הכנסת, גיבורים שלנו.
אני רוצה מפה להצדיע גם לגיבורים אחרים, גיבורי ההתיישבות החדשה ביהודה ושומרון. אני רוצה להצדיע בראש ובראשונה לגיבורי החוות. אני אקרא בשמותיהם גם כן. אני רוצה קודם להסביר את הערך העצום – לא רק ההתיישבותי, גם הביטחוני – שמקנות לנו החוות ביהודה ושומרון. אני רוצה להסביר, שמשום שבעקבות הסכמי אוסלו נעצרה לחלוטין ההתיישבות ביהודה ושומרון, נוצר מצב שהיישובים, גם אם הם היו גדולים, הם הפכו לסוג של מובלעות בתוך שטח עוין, וכיוון שהן היו מובלעות בתוך שטח עוין, קשה מאוד היה להגן עליהן. ברגע שהתחילו להתפרס החוות בשטח, וצה"ל צריך היה לתת ביטחון גם לחוות, נוצרה מציאות חדשה בכל המרחב הזה. פתאום המרחב לא היה עוין יותר; פתאום המרחב הוא בטוח. לא צריכים יותר להגן על יישוב כמו על איזושהי בועה, אלא כל המרחב פרוס לפנינו, וזה כמובן משפיע לא רק על הביטחון ביהודה ושומרון – זה משפיע על הביטחון מהצד השני של קו התפר.
בעצם החוות הן אלה שמבטיחות לנו שכפר סבא לא תהיה כפר עזה. זה בדיוק האירוע. והאנשים האלה שמתגוררים בחוות, כל חווה וחווה היא בעצם בייביסיטר על אדמות מדינה, כי מה קרה לנו עד שהגיעו החוות – הרשות הפלסטינית, שראתה שנעצרו הנסיגות ונעצרו המשאים ומתנים, או יותר נכון, מה שהיה עד אז, זה לא היה משא ומתן, זה היה מתן ומתן – נעצרו המתנים ומתנים, אז היא פיתחה שיטה מיוחדת לייצר נסיגה ללא הסכם, נסיגה ללא משא ומתן, נסיגה ללא ירייה אחת – נסיגה באמצעות כיבוש השטח על ידי בנייה, נטיעה, תשתיות, הכול באופן כמובן בלתי חוקי, כי הם עשו את זה בשטח C, שלא אמורות להיות להן בו שום סמכויות, לא של בנייה ולא של נטיעה ושום סמכויות אזרחיות, וזה מה שנקרא אצל הרשות הפלסטינית תוכנית פיאד – תוכנית ההשתלטות על אדמות יהודה ושומרון והזזת הגבול דרך התוכנית הזו.
החוות הן הראשונות שנתנו פייט לתוכנית ההשתלטות הפלסטינית, והאנשים שיושבים בהן כבייביסיטרים על אדמות המדינה שהלכו ונשדדו מתחת רגלינו, הם גיבורים. גם הם גיבורי הארץ הזו. אני אקרא בשמות החוות: אז יש לנו את החווה של משק דרומה, של אביה ועמיחי שילה, ויש לנו חוות שורשים של אביטל ושמעון עטייה, ויש לנו חוות חסד עולם של אבישג ואוריה טיארי; יש לנו חוות נווה רועים של אורה וצוריאל לילינטל וחוות מבוא הראל של אורי ואלישיב אטינגר; יש לנו חוות נצח הראל של אוריה ומלכיאל חברון. גדל בחברון, אגב, הילד מלכיאל. כבר לא ילד, יש לו משפחה משלו; וחוות גבעונית של אוריה ומנחם גושן; יש לנו חוות נחלת אבות של אורית ואברהם פופר וחוות מדבר חבר של אלומה ונתן ברוך. כל זוג כזה שאני מקריאה, הוא זוג שחי לבד בשטח, מגדל צאן, מגדל בקר, רועה באדמות מדינה, ומבטיח לנו שהארץ שלנו לא תישדד מתחת רגלינו, ומאפשר לצה"ל לסייר בכל המרחב, ולהקנות ביטחון לכולנו.
לא סיימתי, כמובן, הגעתי רק להתחלת הרשימה, אבל אופיר - - -
לסיים – אז אני רק אומרת, כפי שאמרתי כבר לסגנית המזכיר, שאנחנו מבקשים הצבעה שמית.
אני התבקשתי לבקש הצבעה שמית.
סליחה, אני התבקשתי מהשר שלי לבקש הצבעה שמית. אז אופיר, עם כל ידידותנו הרבה, אני מחויבת קודם כול לשר שלי. אז ההצבעה תהיה שמית, בעזרת השם, כפי שזה עתה קראנו בשמות בני ישראל שנוחלים לנו את הארץ. תודה רבה.
1,226 מילים של אורית מלכה סטרוק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.