כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת נכבדים, עם יקר - - -
קיש היה פה.
הוא אפילו לא שומע.
כבוד היושב-ראש, השר, חברי כנסת נכבדים, עם יקר. עשיתי רבות, כמו שאתה יודע, היושב-ראש, בתחום בריאות הנפש.
הבאנו תקציבים חסרי תקדים – 1.4 מיליארד שקל תוספת התקציב בשנת 2024/25. מיגרנו את האפליה בלא מעט חוקים שקבעו שמתמודדי נפש לא יוכלו לשמש בתפקידים מסוימים שדורשים רישיון אך ורק בגלל שהם מתמודדי נפש, למרות שאין לזה שום קשר לתפקוד הנפלא שלהם. שינינו חוזרים באגף השיקום ובביטוח לאומי שהפלו נפגעי נפש ואת בני המשפחות שלהם. העברנו את חוק הכאב הפסיכיאטרי, ועשיתי באמת רבות רבות. אבל עדיין, בשל בורות עצומים שנפערו במדינת ישראל במשך 73 שנה, יש לנו עוד הרבה הרבה עבודה כדי למלא את אותם חורים ולהעמיד את בריאות הנפש, הבריאות הנפשית, במקום הראוי לה.
ואני רוצה לספר לך רגע, כבוד היושב-ראש, דבר שאתה תזדעזע, משהו שאנחנו חייבים לתקן, וכבר הגשתי הצעת חוק והיא תקועה משום מה. גם בקואליציה לא מקדמים מספיק את הדברים שאני רוצה לקדם. הלום קרב שנזקק לאשפוז, הלום קרב שתרם את נפשו וגופו למעננו ונפגע, הוא נאלץ להתאשפז שוב ושוב באותו בית חולים, בית חולים פסיכיאטרי. אני לא אגיד את שמו, כי אני לא רוצה לבזותו, למרות שמגיע לו שאני אבזה אותו, ועדיין. הוא נאלץ להתאשפז באותו בית חולים, והוא לא יכול להיות שם. הוא עצבני על המנהל, והוא לא אוהב את האחות, ולא משנה מה הסיבה. אנחנו, כבני אדם בריאים, כשאנחנו צריכים אשפוז, אנחנו יכולים לבחור לאיזה בית חולים ללכת, והוא לא יכול. זה פשוט לא ייאמן.
מה קרה? כבר אשפזו אותו בבית החולים, ובית החולים רצה לשחרר אותו. באו אימא שלו ואחותו ואמרו: לא, הוא לא יכול להשתחרר, מצבו לא טוב. בית החולים שחרר אותו, הבן אדם חזר הביתה ונתן בוקס לאימא שלו בעין, והבינו שהיה צריך לאשפז אותו. רצו ללכת לבית חולים אחר, אבל הם לא יכולים, כי אפשר רק בבית החולים הספציפי הזה. הלכו לבית החולים הזה שוב. אותו אדם, ששוב, היה אסור לשחרר אותו, נתן בוקס לשומר בית החולים. מה עשה בית החולים החכם? הרי הוא לא יכול ללכת להתאשפז בשום בית חולים אחר, זה בית החולים שאפשר להתאשפז בו, שום אחר לא – הזמין משטרה. נגד הלום קרב הזמין משטרה, הגיש נגדו תלונה במשטרה, והוציא לו – תקשיבו כולכם – צו הרחקה. צו הרחקה להלום קרב שיכול להתאשפז אך ורק בבית החולים הזה, זה אומר גזר דין מוות. אין מי שיטפל בו, כי שום בית חולים אחר לא יכול לטפל בו. פשוט שערורייה.
אני יכולה לספר את הסיפור הזה, כי הסיפור הזה – הוא סיפור עצוב – ברוך השם, בסופו של דבר הצלחתי לאשפז אותו. אני כן אגיד את בית החולים – תל השומר, ותודה לד"ר כספי היקר והאהוב, שלא חייב לאשפז, זה לא באזור שלו, ולמרות זאת אשפז.
אני חייבת לומר פה לכולכם – אני רואה שעבר לי הזמן.
להגיד לך שאת הנושא הזה, בין שאני אהיה בכנסת הבאה – אני מקווה שאני אהיה ואני אוכל לעשות שינויים דרמטיים נוספים בתחום – ובין שלא, מי שיהיה פה, את הנושא הזה של בחירת מקום אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי אנחנו חייבים חייבים חייבים לשנות. תודה.
500 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.