קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש, כבוד חברי הכנסת. האמת, גברתי, אני רציתי לדבר דווקא על אנשי הצפון, על הכאב שמלווה אותי. כי כשאני, תושבת שדרות, עברתי במשך 20 שנה את מה שאני רואה עכשיו דקה אחר דקה – נכון, היום יש ממ"דים, אנשים שוכחים קצת שלאורך שנים שילמנו מחיר עצום, כבד, כואב. אנחנו היום אולי ממוגנים אבל אנחנו לא ממוגנים נפשית. היו נזקים מטורפים, בנו לנו ממ"דים, אבל אני מזכירה שב-7 באוקטובר לתוך הממ"דים האלה, נכנסו, כבשו, אנסו – אז יש ממ"דים.
תסתכלו בעיניים של אנשי הצפון. אני בכל לילה, גברתי, חושבת על הילד הזה, אותו הילד שאימא שלו צריכה להפגין חוסן, אבל היא תקבל אותו בעוד כמה שנים בלי חוסן. את יודעת למה, גברתי? כי אנחנו לא שם בשבילם. אני לא מצליחה להבין. כן, אלו תושבי שדרות, נכון שפינו במציאות קשה, ועכשיו יש מציאות גם מאוד מסכנת – אם צריך להוציא אותם, תוציאו אותם. תפתרו את הבעיה, אף אחד לא בורח, אפשר לראות בדיוק מה קרה בדרום, בעוטף, עם האסון הכי נורא. כולנו חזרנו הביתה. בתי חזרה לפני שלושה שבועות לקיבוץ כפר עזה.
אתמול היינו אצלה בקיבוץ, ישבנו, שתינו, שמחנו. להגיד לך שהלב שלי כאימא שקט?
אבל היא אומרת: אימא, הכול מבורא עולם. אצלך זה היה בשדרות, ואצלי זה קרה בקיבוץ כפר עזה, את לימדת אותנו שאנחנו לא מוותרים. את לימדת אותנו שהבית שלנו הוא הדבר הכי חזק, זו המדינה. וכן, אני מאמינה בזה ואנחנו לא ניתן להם את הזכות לרגע להבריח אותנו. אבל כשצריך להגן, גברתי, צריך לשמור על הנפש. צריך להגן גם על ההורים ולפרנס אותם. לא יעלה על הדעת שמגיעים לכאן נציגים ועוד לא קבעו להם שום זכויות, ולא שום מצב כלכלי, ואנשים שם קורסים. ואני שואלת: מה? מה קורה במדינה הזו? הרי אנחנו רואים איפה הכספים, יש כספים, ברוך השם, מפה ועד הודעה חדשה. איך יכול להיות שאנחנו ממשיכים להזניח את הצפון? אני קוראת כאן באמת לאנשי הצפון: ליבנו איתכם, אני יודעת שזה לא מספיק, כי גם כשאני ישבתי שעות בממ"דים, לא הספיק לי שאמרו לי שמחבקים אותי. כי ידעתי שלאורך זמן החיבוק הזה לא יספיק.
ואני אספר לגברתי משהו קטן כדי שתביני. כשאני סיימתי את בחינות הלשכה – הייתי צריכה לגשת לבחינות הלשכה. בחינות הלשכה מורכבות משני שלבים: בחינה אחת של כתיבה, ואחר כך את נכנסת לריאיון – זה השלב השני, אם עברת בכתב. הייתי לא צעירה, הייתי כמעט בת 40, עם חודשים מטורפים של קסאמים. לא הייתי מצליחה ללכת להביא מים, כל היום הייתי רצה עם המחברות וכו'; וכשהגעתי לבחינה בעל פה אחרי שעברתי בכתב, אני התיישבתי שם ומה שריגש אותי כשהתיישבתי, אז אחת הבנות שם שאלה: מי זו דבי ביטון? מי זו דבי ביטון? אמרתי: אני – בא לי לחבק אותך – כי באמת הדרום רעד אז.
כשנכנסתי לבחינה, אני התיישבתי, יושב שם שופט, עורך דין אזרחי, עורך דין פלילי, וככה התחלתי. אמרתי להם: אני, ברשותכם, לפני שתבחנו אותי, לא אכפת לי מה יקרה כאן. עצם העובדה שאני יושבת כאן – ניצחתי את סנוואר. כאן אני יושבת עכשיו, לחשוב על זה, גברתי, שלא יכולנו לפתוח, זה היה מטורף.
ובסוף אתה מקבל את האישור שאתה עורך דין, ואתה יוצא ואתה אומר, רקטות וקסאמים, ופחד ובכי, ואנחנו ממשיכים לחיות את חיינו.
ואני קוראת לממשלת ישראל, תצילו את אנשי הצפון, זה בני עמנו, ואנחנו חייבים להיות עם אחד. הגיע הזמן כבר לאחדות, לשקט ולניצחון אמיתי. תודה, גברתי.
529 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.