תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני אומַר שתי מילים על הצו הזה. מכיוון שבעיניי, ולא רק בעיניי, יש דרכים הרבה יותר טובות להיאבק ביוקר המחיה, אז מדובר פה בעיקר בסיפור של זלזול. הזלזול המקומם מאוד של שר האוצר גם בוועדת הכספים וגם במליאת הכנסת – אגב, אותו שר האוצר שהוא חלק מהקואליציה שמרבה לדבר על רצון הרוב, מדברים שיש להם רוב ולכן צריך לכבד אותו – ואחרי שבפעם הקודמת שר האוצר, בהצבעה על אותו צו, אומנם בסכום טיפה שונה, אבל בהצבעה על אותו צו, קיבל תוצאה מאוד מאוד מובהקת נגד – הוא פשוט לא כיבד אותה, וחתם על צו אחר. אני חושב – אני מקווה שגם הפעם מליאת הכנסת תעמוד על שלה, על כבודה של הכנסת, כי הגיע הזמן באמת ללמד את השרים שלא מכבדים את רצון הרוב את הלקח.
ומכיוון שאנחנו מדברים על מיסים, אני לא יכול שלא להזכיר את האיום של חבר הכנסת אריה דרעי, שלא מרבה להגיע לכאן, את האיום שלו עלינו, על הציבור הישראלי, במרד מיסים. למה זה מצחיק? כי לפי כל הנתונים, גם של משרד האוצר וגם מכוני מחקר והרבה מאוד כלכלנים, משפחה חרדית ממוצעת מייצרת בכל חודש גירעון בתקציב המדינה שנע בין 4,130 שקלים ל-10,500 שקלים כל חודש. כל חודש, אנחנו מממנים את זה. אנחנו מממנים את הגירעון הזה. ולכן חבר הכנסת אריה דרעי מאיים עלינו באקדח צעצוע. הנשק האמיתי שלו זו מכונה משומנת ומשוכללת לשאיבת כספים מתקציב המדינה. והוא עושה את זה, ייאמר לזכותו, בצורה מאוד מאוד יעילה.
אבל יש לי חדשות בשבילו ובשביל כל השותפים שלו למפלגות החרדיות. אנחנו היום מכירים את המכונה, אנחנו למדנו אותה, אנחנו מיפינו את כל הדרכים לשאיבת כספים מתקציב המדינה, ומה שאנחנו הולכים לעשות זה לשנות ולתקן. לא נגד הציבור החרדי, לטובת הציבור החרדי, אנחנו הולכים לבלום את המכונה הזאת, אנחנו הולכים לעצור אותה. אנחנו הולכים לשנות את הדברים, ואנחנו יותר לא מתרגשים מאיומים. תודה.
300 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.