תודה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, יצא לי לדבר עם אנשים מאוד מעניינים לאחרונה בתור בבתי חולים – אזרחי ישראל, אנשים מאוד מאוד נחמדים, חלקם חובשי כיפה, חלקם חילונים גמורים; אחד נראה כאילו הוא יצא עכשיו ממסיבה עם הקעקועים, והשנייה נראית סטודנטית כזאת, חמודה, מתוקה – ואם יש משהו שהבנתי שבאמת משותף לכולם וקצת מנותק לנו כאן בכנסת הוא שכולם רוצים תקווה. כל אזרח במדינת ישראל היום זקוק לתקווה כמו אוויר לנשימה.
תקווה שהוא יכול ללכת לסופר ולשלם, שכרטיס האשראי שלו יעבור; תקווה שהמחירים שלו לא יהיו פסיכיים והזויים ברמה שאתה תופס את הראש ואתה אומר: לא יכול להיות, קניתי חמישה מוצרים, איך יכול להיות שכל הכסף נגמר? אזרחי ישראל צריכים תקווה למצוא רופא שיבדוק אותם, כי הרבה מאוד מהרופאים עזבו את הארץ ואלה שנשארו שחוקים; הם עייפים, הם קורסים. מערכת הבריאות, שעוד לפני 7 באוקטובר הייתה זקוקה לכל כך הרבה תקציבים, צריכה עוד.
אזרחי ישראל צריכים תקווה. הם רוצים תקווה גם למערכת החינוך שלהם, כי הרי תסכימו איתי כאן, חברי הכנסת, שיש לנו את הילדים הטובים ביותר בעולם, את המוחות ואת העתיד, את הילדים שהם התקווה שלנו – אבל אנחנו צריכים להשקיע בהם. אי-אפשר שכאן, בכנסת, יריבו שתקציבים ילכו למקום אחד, ואז להגיד: רגע, למה אנחנו לא השקענו בתלמידים שלנו? למה לא השקענו בילדים שלנו? אותי לימדו שלכל בעיה יש פתרון. ומשום מה, כשמגיעים לכאן, לכנסת, תקציבים הולכים למקומות לא מאוזנים – אני לא אומרת שלא ילכו בכלל – לא מאוזנים, תקציבי עתק. אבל כולם רוצים תקווה גם בחינוך.
אזרחי ישראל רוצים גם תקווה אצל המשפחות השכולות, שיוכלו להתאושש ולהשתקם, אצל הפצועים ואצל פגועי הנפש; הם רוצים תקווה למצוא פסיכולוג ופסיכיאטר, שאגב, אני לא יודעת אם מישהו ניסה, מאוד קשה למצוא בישראל בזמן האחרון. אזרחי ישראל רוצים תקווה. הם לא נגד מגזר כזה או אחר, בכלל לא; אף אחד לא נגד מגזר כזה או אחר. אנחנו אחים, ואם אנחנו שוכחים את זה, יזכירו לנו, ומזכירים לנו. אנחנו אחים. אבל אזרחי ישראל צריכים תקווה, ולדעת שמשקיעים גם בהם בצורה שוויונית. הם צריכים תקווה לדעת שיהיה כאן שוויון, שתהיה כאן הוגנות, ושיהיה כאן צדק. ועל זה תקום הממשלה הבאה, על התקווה הבסיסית ביותר של אזרחי ישראל לקיים כאן עתיד שוויוני. ובעזרת השם, העתיד הזה מאוד מאוד קרוב. תודה רבה.
358 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.