קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לעסוק בדבר שראוי שיאחד את הבית הזה, בדבר שיהדהד יותר מכול בסדר-היום שלנו, וגם בחלל הזה. היום הובאה למנוחות בניר עוז חנה קציר, שנחטפה ושבה הביתה לחיים קצרים וכואבים. הדבר הזה מלמד אותנו על שבריריות החיים, על האי-ודאות, על ההקרבה, המחיר הנפשי, על הטראומה שהיא שילמה, וכמה עוד ישלמו 100 החטופים שעדיין שם ואלה ששבו.
כשאני בבניין הכנסת אני תמיד משתדל ללבוש חולצה של חטוף אחד ולספר את הסיפור שלו. אני אספר את הסיפור שלו, אבל היום אני גם אקריא את כל שמות החטופים. אני לא יודע אם הם בכלל צריכים את הכבוד הזה שנקריא את השם שלהם כאן, אבל אנחנו צריכים שהשם שלהם ייחקק בספר דברי הימים כמי ששילמו את המחיר הכי גדול על מחדל, כשל תפקודי והפקרה של מדינה שהפקירה את אזרחיה ואת חייליה ב-7 באוקטובר. אנחנו צריכים שהחדר הזה ישמע – ועדיף שישמע את זה רק היום ושבעוד יום-יומיים תהיה עסקת חטופים, אבל אם נידרש, נחזור ונשמיע את השמות שלהם, נחזור ונשמיע את הסיפורים שלהם בכנסת ונלך עם חולצות שלהם, ונראה אותם בעיניים, ונשים אותם על הלב, כי אין תקומה למדינת ישראל. מי שסיפר שזאת מלחמת תקומה – אין תקומה למדינת ישראל בלי שיבת החטופים. אין תיקון לחברה הישראלית בלי החטופים בבית. אין נחמה למועקה שאופפת את כל המדינה הזאת על החטופים. אנשים ניסו לקחת את סוגיית החטופים להיבט הפוליטי. כל אדם ידליק נרות עוד מעט, וצריך להדליק נר צהוב ליד החנוכייה. כל אדם צריך להזכיר את החטופים גם בהדלקת נרות שבת וגם בהבדלה. כל אדם בישראל צריך במהלך היום לעצור רגע ולחשוב ולעשות למען החטופים.
היום אני לובש את החולצה של עידן שתיוי, עידן, בן 28, תושב פתח תקווה, הבן של אלי ודלית, אח לשלושה ובן זוג לסתיו. ב-7 באוקטובר עידן הגיע לפנות בוקר לפסטיבל הנובה כדי לתעד בהתנדבות את חבריו שניגנו והעבירו סדנאות, אך לא הספיק להיכנס. כשהחלה המתקפה סייע עידן לבחור ובחורה שאותם פגש לראשונה ביציאה מהאתר, שניסו להימלט אבל לא יכלו לנהוג כי היו תחת השפעה – בחירה שלבסוף הובילה לחטיפתו סמוך לקיבוץ רעים. הם ניסו לברוח והותקלו פעמיים. פעם אחת הם נסעו צפונה והגיעו מחבלים ברכבי משטרה, ובפעם השנייה הוא נסע דרומה והותקל שוב אחרי רעים. שם הוא סטה מהכביש ונתקע בעץ. שני הצעירים שאיתם נסע נהרגו, ואילו הוא נפצע.
עידן אהב טבע, צילום וחיות. הוא היה מחובר לכלבים ולבעלי חיים, תמיד חשב על הזולת והקריב עצמו למען האחר. עידן עמד להתחיל את החיים ולעבור להתגורר עם סתיו, בת זוגו. הוא לומד ממשל וקיימות והיה אמור להתחיל את השנה השנייה. את שורשי הקיימות והחיבור לארץ ניתן למצוא במשפחתו, משפחה של עובדי אדמה – מחייכים חבריו. סבא שלו היה אגרונום ומין גנן מיתולוגי, וקו ישיר מקשר בין סבא משה לבין הנכד. עידן מכיר כל פינה בארץ, מספרים עליו החברים בהתפעלות. הוא האדם שאם אנחנו רוצים לצאת לטייל, אפשר להתקשר אליו מכל מקום והוא יגיד בדיוק מה יש בסביבה או איפה יש מעיין קרוב. בלעדיו אין בכלל טעם לחשוב אפילו על טיול. החיבור לארץ אולי מוביל גם לחלק השני, לימודי ממשל. עידן הוא זה שמבין במה שקורה ויודע לנתח לאן דברים הולכים. עם החושים המחודדים וסל הערכים הברור שלו הוא גם המצפן של החבורה.
במשך שנה שלמה משפחתו קיוותה בכל ליבה שהוא חי, אך בדיוק אחרי שנה, ב-7 באוקטובר 2024, הודיע צה"ל למשפחתו של עידן כי הוא נרצח ב-7 באוקטובר על ידי חמאס וגופתו מוחזקת בשטח רצועת עזה. ההחלטה לקבוע את מותו התבססה על מידע מודיעיני ואושרה על ידי ועדת מומחים של משרד הבריאות ובשיתוף משרד הדתות ומשטרת ישראל.
כפי שהתחייבתי, היום אני רוצה להזכיר כל חטוף וחטופה, והייתי רוצה – ואני אעשה את זה בימים הקרובים – לדבר על כל אחד ואחת מהם בהרחבה ובהעמקה, ולהבין שמאחורי כל חטוף וחטופה יש בית, יש משפחה, יש עולם, יש חברים, יש קהילה, יש שבר אין-סופי. 100 עולמות שבורים, 100 קהילות שבורות, 100 משפחות אומללות – זה מה שיש לנו עכשיו כשהחטופים לא שבים לביתם. הרגע הזה אני אקריא, בקצרה, לצערי, על כל חטוף, אבל אני מתחייב לאורך הימים – ואני מעדיף שאני לא אידרש לעשות את זה ושתהיה עסקה ממש בימים הקרובים, אבל כל עוד הם לא פה, בכל יום אני אדבר בהרחבה על חטוף או חטופה אחרת.
אנחנו חייבים להחזיר את תמיר אדר, זיכרונו לברכה, בן 38, דור שלישי בקיבוץ ניר עוז, שנחטף מהקיבוץ; את אלון אהל, בן 23, מהיישוב לבון שבגליל, פסנתרן ואוהב טבע, שנחטף מפסטיבל הנובה; את יוסף חיים אוחנה, בן 24 מקריית מלאכי, שאוהב לרכוב על אופניים, לטייל בארץ ולצאת לקמפינג – הוא נחטף מפסטיבל הנובה לאחר שסייע לפנות פצועים; את אבינתן אור, בן 31 מתל אביב, בוגר הנדסת חשמל ועובד בחברת הייטק, שנחטף מפסטיבל הנובה; את דרור אור, זיכרונו לברכה, בן 48 מבארי, איש של שלום, יצירה ואהבה, אהב כדורסל ויוגה, שנחטף מבארי; את גיא אילוז, בן 26 מתל אביב, תאורן וסאונדמן של היהודים ואומנים נוספים, שנחטף מפסטיבל הנובה.
את הישאם א-סייד, בן 36, מתמודד נפש מחורה, שחצה את הגבול ב-2015 ונחטף מדרום לרצועת עזה; את מוחמד אל-אטרש, זיכרונו לברכה, בן 39 מסעווה, גשש בחטיבה הצפונית באוגדת עזה ואב ל-13 ילדים, שנחטף מעוטף עזה; את לירי אלבג, בת 19 ממושב ירחיב, ששירתה כתצפיתית ונחטפה ממוצב נחל עוז יומיים לאחר שהגיעה אליו; את יצחק, איציק, אלגרט, בן 69 מקיבוץ ניר עוז, איש התחזוקה של הקיבוץ, חובב כדורגל ואוהד מכבי תל אביב, שנחטף מקיבוצו; את חמזה אלזיאדנה, בן 23 מרהט, אוהב סוסים ומגדל כבשים, שנחטף מחולית, שם עבד ברפת עם אביו ואחיו.
חייבים להחזיר את יוסף אלזיאדנה, בן 53 מרהט, אבא ל-19 ילדים, שנחטף מחולית עם שלושה מילדיו, שם עבד ברפת ב-19 השנים האחרונות; את עידן אלכסנדר, בן 20, חייל בודד מארצות הברית, שהצטרף לגרעין צבר והתגייס לגולני ונחטף מעמדת השמירה במוצב סמוך לקיבוץ נירים; את רונן אנגל, זכרו לברכה, בן 54, מקיבוץ ניר עוז, צלם, מתנדב במד"א וחובב אופנועים, שנחטף מקיבוצו; את מתן אנגרסט, בן 22 מקרית ביאליק, שאוהב מאוד ספורט ואוהד את מכבי חיפה, שנחטף מהטנק שבו לחם בנחל עוז; את אביב אצילי, זיכרונו לברכה, בן 49 מקיבוץ ניר עוז, שניהל את המוסך לציוד חקלאי בקיבוץ ועסק באומנות, שנחטף מקיבוצו; את סונטיה אקרסרי, זכרו לברכה, בן 31, שנחטף מקיבוץ בארי, שם עבד בחקלאות; את קרינה ארייב, בת 20 מירושלים, ששירתה כתצפיתנית בנחל עוז ונחטפה מהמוצב; את אלקנה בוחבוט, בן 35 ממבשרת ציון, שנחטף מפסטיבל הנובה, שם עבר כאיש הלוגיסטיקה של חברת ההפקות; את אריאל ביבס, ילד בן חמש, ילד ג'ינג'י מתוק, תמים ושובב, בדיוק כמו סבא שלו, שנחטף מקיבוצו ניר עוז; את ירדן ביבס – לירדן יש חוש הומור מיוחד, יודע לצחוק על עצמו ועל הכול, מצליח להצחיק את כולם ובמיוחד את שירי אשתו, והוא נחטף מקיבוצו ניר עוז; את כפיר ביבס, בן שנה וחצי, שנחטף בגיל חודשים ספורים מניר עוז, החטוף הצעיר ביותר, שנחטף עוד לפני שמלאה לו שנה בחיים; חייבים להחזיר את שירי ביבס, בת 33, שגם ברגע המפחיד ביותר, כשהיא מוקפת במחבלים, הגנה על ילדיה בגופה, עטפה אותם ולא נתנה לאיש לגעת, ונחטפה מקיבוצה ניר עוז.
את אוהד בן עמי, בן 56 מבארי, שאוהב לבשל ולרכוב על אופניים, ונחטף מקיבוצו; את אגם ברגר, בת 20 מחולון, שמנגנת בכינור מגיל תשע, ונחטפה מנחל עוז; את אוריאל ברוך, זיכרונו לברכה, בן 35 מגבעון, שאהב מסיבות וטכנו, נהג לתרום לכל מי שהיה צריך, ונחטף מפסטיבל הנובה; את סער ברוך, בן 24 מבארי, שאהב לטייל ועשה חלקים משביל ישראל, היה בחור חכם, חד, ריאלי ובעל חוש הומור, ונחטף מקיבוצו; את גלי ברמן, בן 27 מקיבוץ כפר עזה, החבר עם הלב הכי גדול שיש, אוהב כדורגל, שנחטף מקיבוצו; את זיו ברמן, אחיו התאום של גלי – הילדים של טליה. יש שם נשיקה שהם מנשקים אותה על הלחי משני צידיה. זה כל מה שהיא רוצה, שהם יחזרו וייתנו לה את הנשיקה הזאת. ילד מדהים, נחמד וטוב לב, יש לו שמחת חיים כובשת וצחוק מדבק, ונחטף מקיבוצו.
את רום ברסלבסקי, בן 21 מירושלים, בחור מלא נתינה שהסתכן למען אחרים בלי לחשוב פעמיים, ונחטף מפסטיבל הנובה; את מני גודארד, זיכרונו לברכה, בן 73 מקיבוץ בארי, הלב הרחב ביותר שפעם כאן, ועצר מלכת, נחטף מקיבוצו; את רן רני גוילי, זיכרונו לברכה, בן 24 ממיתר, לוחם יס"מ שיצא מביתו עם כתף שבורה בעקבות תאונת אופנוע שעבר ונחטף ממקום לא ידוע אחרי שניהל קרבות עזים.
חייבים להחזיר את הדר גולדין, בן 23 מכפר סבא, קצין ולוחם עז מסיירת גבעתי שנחטף במבצע צוק איתן ב-2014 מדרום רצועת עזה ביום שישי השחור, במהלך הפסקת אש – פשע לפי סדר הדין הבין-לאומי – חוב מוסרי שגם אותו לא ביצענו עד היום; את רומי גונן, בת 24 מכפר ורדים, שהכי אוהבת ללבוש מנומר, נחטפה מפסטיבל הנובה; את גיא גלבוע דלאל, בן 23 מאלפי מנשה, ילד שובב עם חן מדהים, קסם, אינטליגנטי, ילד שאוהב את החיים, שנחטף מפסטיבל הנובה; את דניאלה גלבוע, בת 20 מפתח תקווה, מוזיקאית בנשמה, צעירה מלאת חיים, אור ואהבה, שנחטפה מנחל עוז.
את ביפין ג'ושי, בן 24 מנפאל, שנחטף מעלומים, שם עובדים ברפת העובדים הזרים מנפאל. הם שילמו מחיר עצום, ובמידה מסוימת הצילו קיבוץ שלם. האנשים האכזריים האלה לא מבדילים אפילו בין יהודים לנפאלים תמימים וישרים, שרק באו להתפרנס בארץ הזאת; את אביתר דוד, בן 23 מכפר סבא, נגן ג'אז, חברותי ומוכשר, סוחף, שאוהב לג'מג'ם, מרים את הגיטרה וכולם אחריו, ונחטף מפסטיבל הנובה; את אמילי דמארי, בת 28 מכפר עזה, שהיא הדבק שמחבר בין כולם, אוהבת עוגות שמרים ושוקולד לבן, ונחטפה מביתה, בבתי הדור הצעיר שבקיבוץ.
את עוז דניאל, זיכרונו לברכה, בן 19 מכפר סבא, שחלם להיות מוזיקאי, ילד שאוהב את החיים, עם חוש הומור וחיוך ענק, ונחטף מקיבוץ כיסופים; את איתן הורן, בן 38 מקיבוץ ניר עוז, אוהד של הפועל באר שבע ועובד בחינוך הבלתי-פורמלי של הקיבוץ, שנחטף מקיבוצו. יש פה משפחות שלמות שמחוברות. יש פה משפחות ששילמו מחיר משותף, עצום.
חייבים להחזיר את יאיר אורן, בן 46 מקיבוץ ניר עוז, מנהל הפאב הקהילתי בקיבוץ – הפאב השומם בהיעדרו, הפאב שניטלו ממנו חיים ושמחה, הפאב שהיה מקום תוסס, מקום שמחבר, והוא אדם שמחבר ואיננו, אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל שלו, סטנדאפיסט ושדרן רדיו, נחטף מקיבוצו, אח של איתן אורן, שחטוף גם הוא – תדברו בשקט, בבקשה; את ענבר הימן ז"ל, בת 27 מחיפה, אומנית בנשמה, "פינק", שהנתינה, הרגישות והאכפתיות שלה הובילו אותה להגיע לנובה כהלפרית, ונחטפה מפסטיבל הנובה; את מקסים הרקין, בן 36 מטירת הכרמל.
אין אוויר בכלל להגיד את הדברים. אין אוויר ולהגיד את הרשימה הזאת. זה לא סתם שאין לנו כוחות נפש לומר אותה כל יום, להזכיר אותה. אנחנו לא רוצים הזכרת נשמות יהודים – לא רוצים הזכרת נשמות, לא רוצים לדבר לעילוי נשמתם. אנחנו רוצים לדבר לעילוי חזרתם, לקידום חזרתם.
חייבים להחזיר את מקסים הרקין, בן 36 מטירת הכרמל, אבא של מוניקה ונשוי לאנה, שנחטף מפסטיבל הנובה; חייבים להחזיר את אילן וייס, בן 56 מבארי, איש רב-פעלים, שהתזזיתיות שלו הייתה מוכרת כבר מילדותו, ונחטף מקיבוצו; את עומר ונקרט, בן 23 מגדרה, שהגיע לנובה רק שעה אחת לפני שפרצה המתקפה האכזרית של מחבלי החמאס ונחטף מהמסיבה; את אריה זלמנוביץ', בן 85 מקיבוץ ניר עוז, אב לשני בנים וסבא לחמישה נכדים, שנחטף מקיבוצו – כמה שנים נותרו לו? כמה זמן נותר לו? איזה חיים נותרו לו? כמה טרגדיות עוד נראה, של האנשים המבוגרים, החולים, בסוף ימיהם, שיחזרו שבורים ונאבד אותם, כמו שקברנו היום חטופה שאפילו לא זכתה ליהנות משיבתה הביתה; את גדי חגי ז"ל, בן 72 מקיבוץ ניר עוז, מוזיקאי מיוחד בנוף הישראלי, בעל תפקיד משמעותי בהתפתחות תרבות הג'אז בארץ, שנחטף מקיבוצו; את ג'ודי וינשטיין חגי ז"ל, בת 70 מקיבוץ ניר עוז, שטיפלה בילדים עם חרדות בשל המצב בעוטף בשיטות מדיטציה ומיינדפולנס, ונחטפה מקיבוצה; את סריון וואטצ'רה, בן 32, שנחטף מקיבוץ ניר עוז, שם עבד בחקלאות; את טל חיימי, בן 41 מקיבוץ ניר יצחק, זה שמצליח לממש וליצור בשתי ידיו כל מה שהאחרים עוד מתכננים וחולמים, שנחטף מקיבוצו ולא זכה להכיר את בנו הרביעי לוטן, לשמוע את אלה מספרת שבזמן שמספרים לה שבעלה חטוף, היא צריכה לספר לעולם שהיא בהיריון וללדת את לוטן בערבה ולטפל בילדים בלעדיו; את איתי חן ז"ל, בן 19 מנתניה, שחקן כדורסל מקצועי, חובב טיולים וטיפוס סלעים, שנחטף מנחל עוז; את אל"מ אסף חממי ז"ל, בן 40 מקריית אונו, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה ומעוטר אות מצטיין הרמטכ"ל, הראשון שאמר בקשר: מלחמה, גיבור ישראל, שנפל בהגנה על קיבוץ נירים, משם נחטף לעזה; את שגיא דקל חן, בן 36 מקיבוץ ניר עוז, שמשוגע על לשפץ אוטובוסים ונחטף מקיבוצו; את אלכסנדר סשה טרופנוב, בן 29 מקיבוץ ניר עוז, קסם, בחור גבוה, ביישן, יפה ומוכשר שנחטף מקיבוצו; חייבים להחזיר את פונגסאק טהנה; חייבים להחזיר את ארבל יהוד, בת 29 מקיבוץ ניר עוז, חובבת חקר חלל ואסטרונומיה, שנחטפה מקיבוצה; חייבים להחזיר את אוהד יהלומי, בן 50 מקיבוץ ניר עוז, הלב של המשפחה, של קבוצת חברים, שכל מקום שהוא נמצא בו הוא ה-pivot, שנחטף מקיבוצו; את יאיר יעקב, בן 59 מקיבוץ ניר עוז, איש צנוע, פשוט, אוהב אדמה ומוזיקה, שנחטף מקיבוצו.
את אליה כהן, בן 27 מצור הדסה, שנהג ונוהג לפזר אופטימיות לכל עבר, ונחטף מפסטיבל הנובה; את נמרוד כהן, בן 20 מרחובות, אדם שקט ומקסים, רגיש, שהכי אוהב את עוגת הביסקוויטים של אימא שלו, ונחטף מעוטף עזה; את שגב כלפון, בן 26 מדימונה, ילד סנדוויץ', שתמיד מצחיק את כולם, ונחטף מפסטיבל הנובה – ואנחנו בכל מוצ"ש משתדלים לעמוד בצומת דימונה, כולם, ימין ושמאל, תושבי דימונה והנגב, ירוחם והערבה, שדה בוקר, מצפה רמון, הר נגב, כולנו באים לדימונה לזכור את שגב כלפון.
חייבים להחזיר את אור לוי, בן 34 מגבעתיים, שתמיד יש לו אוהל ברכב, כי הוא הכי אוהב לטייל, ונחטף מפסטיבל הנובה; חייבים להחזיר את איתן לוי, זיכרונו לברכה, בן 53 מבת ים, איש משפחה חם ואוהב, שתמיד דאג לסביבתו ולא לעצמו, ונחטף מכביש 232 כשנסע לבארי לאסוף חברה שביקשה טובה מיוחדת; חייבים להחזיר את נעמה לוי, בת 20 מרעננה, בחורה צעירה וקורנת, סטודנטית לדיפלומטיה וכימיה, שחקנית טניס, שנחטפה ממוצב נחל עוז שבו שירתה כתצפיתנית.
חייבים להחזיר את שי לוינסון, זיכרונו לברכה, גם את אלה שנהרגו – ולצערי עם הזמן אנחנו נאבד את החיים של המון חטופים; גם אלה שנהרגו בשבי צריכים לחזור לקבורה. זה הדבר היחיד שמאפשר למשפחה סגירה כואבת, טרגית, של הטרגדיה שפקדה אותם. חייבים להחזיר את שי לוינסון, זיכרונו לברכה, בן 19 מגבעת אבני, איש של שלום וחיבורים, היהודי הראשון בקבוצת הכדורעף עילבון, שנהנה מהתקווה שיש בחיים משותפים ובין-תרבותיים, ונחטף מעוטף עזה; חייבים להחזיר את עודד ליפשיץ, בן 83 מניר עוז, עיתונאי ישראלי ופעיל חברתי, פרופסור לארכיאולוגיה, שנחטף מקיבוצו; חייבים להחזיר את גדי מוזס, בן 80 מניר עוז, אגרונום שעזר לעשרות אלפי אנשים לצאת ממעגל העוני באמצעות גידולי שדה, ממקימי הגן הבוטני המופלא בקיבוץ ניר עוז, שמשם נחטף; את סוראסאק לאמנאו – אלה שמות גם של עובדים זרים שלא היה לי פירוט, לצערי, על החיים שלהם בעבר, אבל אנחנו צריכים לדאוג להם באופן שוויוני ולהשיב את כולם הביתה ללא הבדלה בין דם לדם; חייבים להחזיר את ג'ושוע מולל ז"ל, בן 21 מטנזניה, סטודנט לחקלאות, שנחטף מנחל עוז; חייבים להחזיר את איתן אברהם מור, בן 24 מירושלים, שעבד ברוסטרס, ומספרים שהוא היה מולטי-טסקר מדהים, ונחטף מפסטיבל הנובה.
חייבים להחזיר את עמרי מירן, בן 47 מנחל עוז, מטפל שיאצו, שהחיוך שלו הוא כזה שמגיע לעיניים וללב, שנחטף מקיבוצו, שאבא שלו, דני מירן, הוא אהוב ליבי ואהוב נפשי – אני כל כך מקווה שהוא יזכה לראות את הבן שלו ושהבנות שלו יראו אותו, ורעייתו.
חייבים להחזיר את אברה מנגיסטו, בן 37 מאשקלון, שחצה ברגל לעזה בשנת 2014, נחטף מצפון לרצועת עזה – חוב מוסרי שלא ביצענו כבר עשר שנים; חייבים להחזיר את שלמה מנצור, בן 86 מקיבוץ כיסופים, החטוף המבוגר ביותר, ששרד את הפרהוד, עלה לארץ ונחטף מקיבוצו; חייבים להחזיר את אליהו מרגלית, זיכרונו לברכה, בן 75 מניר עוז, שאהב להיות קיבוצניק, אהב בעלי חיים, את אורוות הסוסים שטיפח, ונחטף מקיבוצו; את עומר נאוטרה, זיכרונו לברכה, בן 21, חייל בודד מארצות הברית, שמעריץ את קובי בראיינט ומשחק בעצמו כדורעף וכדורסל, ונחטף מעוטף עזה; את תמיר נמרודי, בן 20 ממושב נירית, ילד חייכן וחברותי שנחטף ממעבר ארז.
חייבים להחזיר את קית' שמואל סיגל, בן 65 מקיבוץ כפר עזה, שאוהב פיצות, והמתכון שלו לפנקייקים של שבת בבוקר הוא הכי מוצלח, ונחטף מקיבוצו – אביבה, שכבר חזרה, מחכה לו; את סטיאן סוונאקאם, בן 34 מתאילנד, שנחטף מקיבוץ ניר עוז, שם עבד בחקלאות; את באנאוואט סהטאן מתאילנד; את יונתן סמרנו, זיכרונו לברכה, בן 21 מתל אביב, מפיק מסיבות, ילד סקרן שמבקש לדעת הכול, שנחטף מפסטיבל הנובה.
חייבים להחזיר את צחי עידן, בן 50 מקיבוץ נחל עוז, אוהד שרוף של הפועל תל אביב, שנחטף מקיבוצו; את דניאל שמעון פרץ, בן 22 מיד בנימין, אדם חזק, נחוש וחברותי, משוגע על ספורט אתגרי, שנחטף מרצועת עזה; את נטפונג פינטה, בן 35, שנחטף מקיבוץ ניר עוז, ששם עבד בחקלאות; את מתן צנגאוקר, בן 25 מניר עוז, בוגר, עצמאי ומכיל, שכולם מוצאים אצלו מקום, ונחטף מקיבוצו – רק ראינו את הסרטון הזה שקרע לנו את הלב לאחרונה; את אריאל קוניו, בן 27 מניר עוז, שאוהב להיות בחברה של אנשים וחיות מחמד, חובב פסטה, שנחטף מקיבוצו, ואריאל הוא אח של החטוף דוד קוניו; חייבים להחזיר גם את דוד קוניו, בן 34 מניר עוז, שאוהב לאפות עוגיות שלגייה ונחטף מקיבוצו, ודוד הוא אח של החטוף אריאל קוניו; חייבים להחזיר את עמירם קופר, זיכרונו לברכה, בן 85 מניר עוז, משורר, מלחין וכלכלן ישראלי שנחטף מקיבוצו.
העובדה שחיות האדם הללו חטפו תינוקות בני חודשים וקשישים בני 85 – באיזה עולם, באיזה עולם בכלל אפשר להסתכל על זה ולא להבין את מידת האכזריות שלהם ואת מידת הצדק שלנו במאבק שלנו בחמאס ולהשיבם?
חייבים להחזיר את בר אברהם קופרשטיין, בן 22 מחולון, שעבד כמאבטח, נשאר לטפל בפצועים ונחטף מפסטיבל הנובה; חייבים להחזיר את עופרה קידר ז"ל, בת 70 מקיבוץ בארי, אוהבת חיות וחקלאות, שנחטפה מקיבוצה; חייבים להחזיר את עופר קלדרון, בן 54 מניר עוז, האיש המצחיק, אוהב החיים ועם ידי הזהב, הנדימן שיכול לתקן הכול, שנחטף מקיבוצו; חייבים להחזיר את ליאור רודאיף, זיכרונו לברכה, בן 61 מניר יצחק, רוכב אופניים מושבע ומעריץ של שלמה ארצי, שנחטף מקיבוצו; חייבים להחזיר את סותטיסאק רינטלאק, שעבד בחקלאות ונחטף מקיבוץ בארי; חייבים להחזיר את אורון שאול, בן 20 מפוריה עילית, ששירת בגולני במבצע צוק איתן ונחטף מדרום לעזה – חוב של עשור שאנחנו צריכים לסיים אותו.
חייבים להחזיר את טל שהם, בן 39 ממעלה צביה, שעדי, אשתו של טל, ושני ילדיו חזרו הביתה ומאז מחכים לו, שנחטף מקיבוץ בארי; חייבים להחזיר את דורון שטיינברכר, בת 31 מקיבוץ כפר עזה, שעוסקת במקצועה בווטרינריה, ונחטפה מקיבוצה; חייבים להחזיר את עומר שם טוב, בן 22 מהרצליה, שסובל מאסתמה וצליאק, השאיר את החדר שלו מבולגן – הוא יחזור לסדר אותו בעצמו, בתקווה – ונחטף מפסטיבל הנובה; חייבים להחזיר את אלי שרעבי, בן 52 מקיבוץ בארי, שנשוי לליאן, שבאה להתנדב בקיבוץ, ואבא לנויה וליהל, שנחטף מקיבוצו – אני מבקש לשמור על השקט; אלי הוא אח של חטוף נוסף, יוסי שרעבי. חייבים להחזיר את יוסי שרעבי, זכרו לברכה, בן 53 מקיבוץ בארי, אבא של יובל, אופיר ואורן ובן זוגה של נירה, שנחטף מקיבוצו – יוסי הוא אח של חטוף נוסף, אלי שרעבי; חייבים להחזיר את עידן שתיוי, בן 28 מקיבוץ עין הים, אוהב טבע, צילום וחיות, שנחטף מפסטיבל הנובה.
אני מבקש להתנצל בפני החטופים, ובמיוחד עובדים זרים שהגיעו מתאילנד ונפאל, שאני לא בקי בסיפור האישי שלהם ולא פירטתי. אנחנו נתאמץ גם על הדבר הזה ונחפש גם את הסיפור האישי שלהם ונזכיר גם אותם בכל יום עד שישובו כולם. אני מבקש להתנצל אם טעיתי בהגיית השמות או בפרטים כשהזכרתי את החטופים, אבל כל כוונתי הייתה שאנחנו כולנו נזכור שאין לנו תקומה ואין לנו עתיד ואין לנו תיקון בחברה הישראלית ללא שובם הביתה. אנחנו חייבים להחזיר את כולם. אנחנו חייבים להביא מתווה שכולל את כולם. אנחנו מכירים באפשרות הטכנית שההגעה תהיה מדורגת, אבל ההסכם צריך לכלול את כולם. ההסכם צריך לתת תקווה לכל 100 החטופים. אסור לקבל הסכם שלא דן בכולם, גם אם יבוצע בפעימות. ואין הסכם שיביא את כולם ללא מחיר, ואין הסכם שבו נוכל לראות את כל החטופים בבית בלי שנעשה מעשה עליון, עילאי, לא שגרתי.
אבל איזו מדינה תפקיר 250 חטופים ולא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להשיבם הביתה? איזו מדינה נרדמה ב-06:30 ב-7 באוקטובר עם צבא דליל, עם מחדל וכשל צבאי, עם עוול לאזרחים, שהבטחנו להם קיר ברזל של מיליארדים בינינו לבין עזה? איזו מדינה לא תעשה את המעשה העליון המיידי להשיבם הביתה?
אדוני היושב-ראש, לא היית כאן בראשית הדברים. התחלפתם. אולי אתם, יושבי-הראש, היחידים במליאה שרואים את כל החטופים שם מולנו בספסלים ביציע המבקרים. והיו עינך רואות את חטופיך, והיו עיניך רואות את משפחתם, והיו עיניך רואות את כאבם, והיו עינינו רואות את חדלוננו ואת אסוננו ואת אחריותנו למחדל הזה. אנחנו אחראים לזה שהם שם, אנחנו אשמים שהם שם. מה יעזור שנגיד את זה אם לא נתקן את זה?
אז אני קורא לכל חברי הכנסת: 1. אל תפספסו אף הזדמנות לשים את החטופים לפני הכול. אל תפספסו אף הזדמנות לפחות לקשור את גורלכם ואת הקשר האישי והנפשי שלכם עם משפחה אחת של חטופים, שתדעו עליה יותר מהרגיל ותהיו רלוונטיים עבורה בזמנים האלה. החטופים הם לא מספר, הם לא 100 – הם 100 עולמות, 100 משפחות, 100 טרגדיות, 100 קהילות, 100 מעגלים, 100 שברונות, 100 אסונות. זה 100 של אלפים, ובכל ה-100, לכל אחד יש סיפור.
אנחנו נהיה כאן להזכיר ולזכור, ואני מעדיף שלא נעלה עוד פעם לדבר עליהם ומחר נעשה עסקת חטופים. תודה, היושב-ראש.
3,360 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.