קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: האמת היא שהיום הזה והלילה הזה הם מיוחדים – הם נושאים בהם סתירות גדולות ורבות, גם עבורי בפן האישי. הלילה האזכרה השלישית של אימי – לפני שלוש שנים, בלילה של חג המולד, אשר מבטא את הכאב ואת השמחה, מבטא את האהבה, השלום, וגם את האתגרים. אנחנו מוקירים את הנביא וגאים בו, בנביא שלנו עיסא, עליו השלום, ובאימו הצדיקה, הטהורה, מרים. בסיפור של מרים יש הרבה אתגרים, אולם בסופו יש גם הרבה תקווה ושמחה. בשנה הזאת במיוחד מגיע הזכר הזה בנסיבות מאוד קשות באדמת המולדת, בבית לחם, בנצרת, בכפר קנא ובירושלים, מגיעים לאזור הזה כשהוא טעון במלחמות, סבל, אובדן והרס. אך בלילה הזה לא נוכל אלא לפנות לקדוש במרומים ולבקש ממנו, ישתבח במרומים, שיעניק לנו ויעניק לאדמה הזאת את הביטחון והבטיחות ואת שלוות הנפש והשלום, ושתחילתה של שנה הזאת תהיה התחלה עידן היסטורי ארוך ימים שהעמים יבורכו בו שוב במנוחה, בביטחון ובבטיחות. בלילה הזה, בהרבה מן הבתים, ובמיוחד באזור הזה שלנו, אין שמחה על בואו של החג, אולם כמו שאמרתי, כולנו מקווים למולד שמח ולמצב טוב יותר. ולנשמתה של אימי אני אומרת, עליך השלום והחמלה, ואני זה שלוש שנים עדיין מחפשת בעיני האימהות אחר תפילה כנה שתאיר לי את הדרך. שהאל ישמור את כל האימהות.)
תודה. אנחנו עוד פעם בדיוני תקציב, ימים ולילות. לצערי הרב מנסים, משתדלים, ואני אומרת גם כחברת כנסת שמייצגת את האופוזיציה בוועדת הכספים – – –
אוקיי. אז מה שאמרתי בערבית זה באמת שהלילה הזה הוא לילה מיוחד, זה הלילה של חג המולד, מולד הנביא עיסא, עליו השלום. אנחנו, גם כמוסלמים, גאים ושמחים, ואפילו יש סורה שלמה בשם מרים בקוראן, סורה שלמה – מרים אימא של עיסא, עליו השלום. ואני אומרת שהלילה הזה בעצם טומן בתוכו הרבה פרדוקסים – גם שמחה, גם כאב, גם אתגרים. אבל בסופו של תהליך הוא אמור להביא ולסמל שמחה ודברים חדשים ושקט פנימי ודברים טובים לעולם.
אז אני מאחלת שהלילה הזה שיתחיל עוד מעט, שנה קלנדרית חדשה, שתהיה פתיחה לתקופה ארוכת שנים של שלום ואחווה וטוב – ספציפית גם לאזור הזה, כשהחג מגיע בסיטואציה מאוד מאוד מאוד קשה, והאנשים אפילו לא מרגישים את החג והחגיגה. אבל אני בטוחה שהמשמעות של החג נמצאת וקיימת. אני כולי תקווה שמי שיכול, בכל מקום, בכל תפקיד שהוא נמצא, יכול באמת להביא לשינוי ולהביא יותר אור. אנחנו עוד מעט גם בחנוכה, שזה אמור להאיר את העולם, אז הלוואי שכל אחד ואחת מאיתנו יוכלו להביא ולו קצת אור בחלקת האל הקטנה שהוא נמצא בה. זה דבר אחד.
הדבר השני שאמרתי זה שהלילה הזה הוא הזיכרון השלישי, שלוש שנים לפטירתה של אימי.
ואני אומרת שאני עדיין מסתכלת בעיניים של האימהות כשאני הולכת ברחובות או בישיבות ובמפגשים עם האנשים ומחפשת את הברכות של האימהות. זה דבר שקשה לפצות עליו. (אומרת בערבית: שהאל ישמור את כל האימהות.) זה מה שאמרתי.
ועכשיו נחזור לתקציב. דווקא ברוח הזו של האור ושל הרצון באמת לעשות ולהביא טוב לעולם, עדיין לא מאוחר. אני פונה גם לאלה שנמצאים כאן, גם לשר במקום שהוא נמצא בו וגם לשאר חברי הכנסת, במיוחד מהקואליציה, ולשרים, שיש באפשרותם להשפיע יותר מאשר מהצד שיושב בימין של האולם. אתם יכולים להשפיע ובאמת לנסות להביא בשורה או בשורות טובות לעולם הקטן הזה, שאנחנו כולנו חיים בו ואין לנו ברירה אחרת אלא לחיות בו ביחד, ומי ייתן ונצליח לחיות בו בשלום ובעיקר בכבוד עצמי והדדי ובעשייה של טוב משותף. אני לא מדברת בסיסמאות, אני מתכוונת לכל מילה שאני אומרת. אני אומרת שאפשר, רק צריך להיות אמיצים, לקבל החלטות וללכת לפי התוכנית. אני יודעת שבכל צד יש גם קיצוניים, אבל אני בטוחה שהם אחוז מינורי מאוד. אם יש באמת רצון טוב, אפשר אחרת.
אז שוב, מה יש לנו בתקציב הזה – ואני רוצה להתחיל ספציפית מהמקום של הנוער שלנו, הנוער, שהוא העתיד הקרוב של כל חברה. הרשו לי להביא את הקול של החברה הערבית. לא מזמן, בשבוע שעבר, יצא דוח של מחקר מעמותה או ממוסד שראשי התיבות שלו זה HBAC, שמדבר ומנתח את הסיטואציה שהנוער הערבי שרוי בו, ספציפית מזווית מסוימת, בתוך המרחבים החינוכיים במדינת ישראל. הוא מדבר על החסמים, על האתגרים, על גורמי הסיכון, על האפשריות שיכולות להיות, ובעיקר על הגורמים שמנבאים את העתיד הנפשי והתפקודי של הנוער הערבי. לצערי הרב, התמונה קודרת מאוד.
אתייחס בקצרה, כי אחר כך אני מגישה ומקיימת דיון על זה בוועדה לצעירים – כבר יזמתי עם מנהלת הוועדה, חברת הכנסת נעמה לזימי – אבל בעיקרון הוא מדבר על זה שדווקא המרחב החינוכי, שאמור להיות המקום הבטוח, המצמיח, של אותם נערים ונערות, הפך להיות המרחב המפחיד והמאיים, שלא נותן הרגשת ביטחון, שגם אין בו הרבה, ובני הנוער לא חפצים בו, וצריך לבדוק למה, וגם להכין תוכניות בהתאם, איך אפשר אחרת.
במקביל אנחנו יודעים שתקופת ההתבגרות היא התקופה הכי קשה והכי משמעותית בחיי בני הנוער, וקבוצת הגיל היא הכי משפיעה על ההתפתחות וההתנהגות של בני הנוער. מטבע הדברים, משקל המשפחה וההשפעה שלה הולכת ופוחתת בגיל הזה. עוד יותר גרוע – כאילו שמתווסף למצב הטבעי הזה שהמשפחות שחוקות, נאנקות תחת העול הכלכלי-חברתי והמצוקות שבהן הם חיים, והם נחלשים גם במילוי התפקידים שלהן.
הסוגיה השלישית קשורה לצוותי ההוראה עצמם, שלצערנו הרב, גם הם פעמים רבות נמצאים בהרגשה של איום וחוסר ביטחון אישי, גם בגלל מה שקורה בתוך היישובים הערביים, מבחינת פשיעה ואלימות, וגם המצב הכלכלי משפיע רבות. בנוסף, יש חלק מצוותי ההוראה שאין להם ההכשרה המספיקה למלא את התפקיד שלהם ולעזור לאותם בני נוער ולהצעיד אותם למקומות יותר טובים לקראת סיום התיכון שלהם, להכשיר אותם גם מבחינת הידע והכלים הלימודיים וגם מבחינה אישיותית להתקבל לחינוך וללמידה באקדמיה כך שיוכלו לרכוש מקצוע לחיים שדרכו הם יוכלו לחיות בכבוד.
כאן אני באמת רוצה – למרות שדובר כבר על הסוגיה בקשר להכשרת צוותי ההוראה באוניברסיטאות של הרשות הפלסטינית. אני חושבת שיש כאן עוד ניסיון, ויכול להיות עוד צעד, שאם האנשים לא יתעשתו ויקלטו שזאת באמת עוד פגיעה בכלל החברה – כי ישנו חלק לא מבוטל מהסטודנטים הערבים שאין להם יכולת ללמוד באקדמיה הישראלית, בגלל השפה בהתחלה, אז הם לומדים באקדמיה ששפת האם שלה היא ערבית, והם גם חוזרים ללמד בבתי ספר ערביים. אני רוצה להתריע באמת על הסיכון שטמון בדבר הזה. איך אומרים בערבית? (אומרת בערבית: אני לא ארחם עליך, ולא אתן שרחמי האל ירדו אליך.) אז מה באמת? תנו לאותם סטודנטים אפשרות ללמוד, ואם אתם רואים משהו אחר, אז תבואו עם דין וחשבון ותגידו: לא מתאימה לנו, תמשכו את ההכרה. חבל שסטודנטים ילכו, ישלמו ויתאמצו, ההורים ישלמו, יתאמצו ויחכו ליום שיקטפו פרי – –
1,032 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.