קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. ערב טוב, כנסת נכבדה. קודם כול אני רוצה לשלוח איחולי החלמה מהירה ללוחמים שלנו. ליבנו איתכם, כולנו חושבים עליכם, ואנחנו מייחלים להחלמתכם המהירה. במוצאי שבת נאמתי בהוד השרון. דיברתי על כך שהממשלה – – –
דיברתי על כך שהממשלה הלכה למעשה הפכה להיות האופוזיציה למדינה. כל התרגיל, איך נקרא לו, התרגיל המלוכלך של יום רביעי, במי בסוף הוא פגע? חד-משמעית באזרחי מדינת ישראל. אם הבחירות לוועדה נדחו בעוד 30 יום, היא לא מתכנסת ואנחנו גם לא יודעים מתי היא תתכנס, מי בסוף סובל מזה? אותם אזרחים שזקוקים לסעד בבית המשפט, שהתיקים שלהם מחכים ומחכים ומחכים, אותם אזרחים סוג ב' שאף אחד לא סופר ולא רואה אותם. מעל 80 שופטים ברחבי הארץ לא מונו, ובסוף בסוף האזרח הקטן הוא זה שסובל.
אבל למה אני מדברת על זה? כי ציינתי שם עובדה מעניינת. לפני 39 שנים – האמת, כמעט 40 שנה – באוגוסט 1983, היה מנהיג במדינת ישראל בשם בגין, שיצא בהצהרה ואמר את המילים "איני יכול עוד". הוא התפטר מתפקידו, הוא סבר שהוא לא יכול לתרום עוד. הוא הרגיש שזה הזמן הנכון לקום וללכת. ואמרתי לעצמי: איפה יש עוד מנהיגים כאלה, כמו שהכרנו אז, שידעו להניח לשררה, לכיסא ולמעמד, ולהגיד: איני יכול עוד, כי אני לא יכול כבר לתרום למדינה. ואז התבשרתי אתמול בישיבת הממשלה ששתי שרות במדינת ישראל יושבות בישיבת ממשלה, מקללות אחת את השנייה, מנבלות את הפה, ואני אומרת: איך עיני העם יהיו נשואות למנהיגים שלנו, לנבחרי הציבור, אם ככה מתנהלים נבחרי הציבור? איזו בושה לנו, לבית הזה, שזה מה שאנחנו מייצגים.
עכשיו, אני כאדם פרטי, לא כנבחרת ציבור, לא מדברת ככה לאף בן אדם, לא משתמשת בשפה כזאת. ואני שואלת: על אחת כמה וכמה, אתן שרות בממשלת ישראל, איך יכול להיות שזה מה שמייצג אותנו? אז אחרי ששמעתי וקראתי את האמירות של בגין לפני 40 שנה, חשבתי לעצמי שאולי אנחנו צריכים להגיד לביבי: ביבי, איננו יכולים עוד. שחרר אותנו. שחרר את המדינה. שחרר את המדינה שאתה מחזיק כבת ערובה. תודה רבה.
323 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.