קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, איראן בדרך לפצצה, ארצות הברית בדרך להסכם גרעין איתה, יוקר המחיה טס לשמיים, המצב הביטחוני מתחיל להידמות יותר ויותר ליום הכיפורים 1973, ההשקעות בהייטק מאיימות לחזור לרמה של שנות השמונים הפשיעה משתוללת, הפחד שולט ברחובות.
אבל מה שחשוב לראש ממשלת ישראל בדיוק עכשיו, בעת הזו, הוא להוביל הפיכה משטרית, להשתלט על מערכת המשפט ולהפוך את כולנו לביביסטאן. ואם זה לא מספיק, על הדרך גם התחילו עכשיו סזון. סזון, עונת ציד כנגד מי שנתפסים כ"בוגדים שמאלנים" בליכוד, אלה שהעזו לא להיות ביביסטים. בקיצור, לפי ביבי, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, כי ככה זה כשאתה משקר לעולם יותר מדי – אתה מתחיל לראות בעיניים שלך את השקרים שאתה מוכר לציבור וחושב שזאת מציאות. זה שעבורו השקר הוא דרך חיים, הביא למצב שחייו הפכו לשקר. בכל פעם שמשהו אחר מאיים להתפוצץ, ניהול המשבר לפי ביבי הוא לפוצץ את ישראל במקום אחר, כדי שלא ישימו לב. אתם יודעים מה זה מזכיר לי? חולה שמגיע לרופא עם כאב ברגל, הרופא נותן לו מכה בראש, מכירים את זה, כדי שהוא יפסיק לשים לב לרגל. הוא ממש הפך להיות ד"ר ביבי, זה האיש וזו ממשלתו.
הם איבדו את השפיות, אבל הכי עצוב הוא שהם איבדו גם את החמלה כלפי האזרחים שלהם; הם עיוורים לנזקים שהם גורמים לציבור. רק תירוצים יש להם, ואחריות הפכה למילה גסה עבורם. היהדות הפכה רק לכותרת, והם שכחו והפכו להיות אמפתיים לערכי היהדות האמיתיים: אהבת האדם, דרך ארץ, קבלת הגר והאחר. לא אכפת להם מהיהדות, לא אכפת להם מהיהודים, לא מהמיעוטים, לא מהאזרחים, לא מהנושאים בנטל, לא מיוקר המחיה – אכפת להם רק מכוח, כסף וכבוד – וכמובן, כשאני מדברת על כבוד, מדובר על כבודו של מוסוביבי בלבד. מה שלא ביבי – לא קיים; מה שלא עוזר לו, לא מעניין אותם. כמו שהוא איבד את נשמתו ומוכן לשרוף את המדינה כדי להימלט מהכלא, ככה הם מוכנים לשרוף את המדינה כדי להגן על פולחן עגל הזהב מקיסריה.
מה אני אגיד לכם, זאת בושה, פשוט בושה. אין מה לקרוא להם לעצור, גם אין מה לבקש ממנו להתעשת, זה חזק מהם. כל מה שנותר לנו לעשות הוא להביס אותם, לשלוח אותם הביתה, כי אין לנו ארץ אחרת, וכבר אין לנו אופציה אחרת. לא אכפת להם מאיתנו האזרחים – זה או ביבי או מדינת ישראל, ואנחנו, חברים, תמיד נהיה בצד של מדינת ישראל. תודה רבה.
374 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.