אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, בג"ץ החמץ בבסיסי צה"ל חושף, אני חושב, בתיק אחד לדוגמה מרכיבים מאוד מאוד רבים בכשלים – ואני בורר את מילותיי בעדינות – של בית המשפט העליון במדינת ישראל. זה מתחיל בבורות. עקבתי אחרי הדיונים, אחרי ההתבטאויות של השופטים – חוסר הבנה מוחלט בסוגיות הלכתיות מורכבות. זה נכון, מאוד קל להסתכל על הדברים בפשטנות, והאמת, אני כאילו מחייך, כי אני מרחם עליהם, אבל להבין את המשמעות של מה זה "בל ייראה ובל יימצא" ומה נחשב לרשותו ולא רשותו, ולמה בסיס בצה"ל הוא כן רשותו של החייל – סוגיות שהשופטים לא מתחילים להבין. וכבר אמר החכם באדם: "גם אויל מחריש חכם יחשב", ובתרגום לעברית פשוטה: מוטב לסגור את הפה ולהיחשב לטיפש מאשר לפתוח אותו ולהוכיח שזה נכון. אבל זאת בורות עצובה.
מתווספת לזה היהירות, וגם על זה יש כבר משפט ידוע, כן? להיות חכם ושחצן – חצי צרה, לפחות אתה חכם; להיות טיפש ועניו – חצי צרה, לפחות אתה בעל ענווה, תלמד. אבל להיות טיפש ושחצן זה הכי גרוע. אז גם לא מבינים שום דבר בהלכה וגם לא מוכנים ללמוד, וחושבים שמבינים הכול כי יושבים על איזה במה גדולה עם גלימות ומשחקים אותה חכמים גדולים ונבונים ומבינים. זה נמשך בזלזול – אותה התבטאות עצובה ומקוממת של השופט עמית על דיאטת מצות. עליו, אגב, אי-אפשר להגיד שהוא לא יודע, יש לו רקע דתי. בוז גדול לכל מה שריח של יהדות נוטף ממנו, וזה עצוב למדינה היהודית.
אבל הדבר המרכזי שעליו אני רוצה לדבר הוא השיטה של בג"ץ. לקחת סוגיות שנוגעות בכלל לצביון, למהות, לזהות של מדינת ישראל, לנסות להפוך אותן ולהסתכל עליהן דרך הפריזמה המצומצמת של זכות הפרט, ואז להגיד: טוב, אם זה זכויות פרט אז בואו נאזן, נמצא את הדרך שגם החיילים הדתיים והמסורתיים – אגב, חמץ, אני חושב, לפי כל הסקרים, הרוב המוחלט של החברה הישראלית נזהר ממנו בפסח. כולם מבינים את המשמעות. אבל אומר בג"ץ: ניקח את זה מהמרחב הכללי, הציבורי, למרחב הפרטי, ובמרחב הפרטי נאזן בין זכויות ונמצא את הדרך לסדר.
הרי ברור לכולם: פסח זה יום ההולדת של עם ישראל, היום שבו עלינו על בימת ההיסטוריה. איסור חמץ ומצוות אכילת מצה – ואני לא אתן עכשיו שיעור שלם – מקפלים בתוכם מהות כל כך אדירה שנוגעת לעם ישראל, לייעודו, לתכליתו בפסח, כן, באותו יום ההולדת שאנחנו חוזרים אליו מדי שנה בשנה ומתחדשים בו. מדינת ישראל כמדינה יהודית, יש בה חוק שאוסר הצגת חמץ. זאת לא שאלה של פרט מול פרט, זאת שאלה של צביון.
זאת הזהות של מדינת ישראל.
זאת לא שאלה עכשיו רק לאפשר לחייל הדתי או המסורתי איך הוא יוכל לשרת, ובמקביל – הלוא זאת מדינה יהודית, ואת זה לא מבינים השופטים – את הזהות והצביון.
ופה, ממש משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. זה קורה בכל כך הרבה סוגיות שבית המשפט, הוא הרי לא מוכן להתמודד. הרי במרחב הציבורי, אם הוא יגיד: אני החלטתי שהתוכן שאני יוצק אל תוך ערכי המדינה היהודית לא כולל חמץ – אין לו לגיטימציה. זה, הבית הזה צריך להתווכח ולהחליט. אז הוא מוציא את זה מהבית הזה ולוקח את זה כאילו באיזה תרגיל משפטי למישור הפרטי. זאת טעות. אני אומר לכם, השופטים: אל תתעסקו בפסח, אל תתעסקו בחמץ ואל תתעסקו בצה"ל. הוגשה כאן כבר הצעת חוק, ואם צריך – הכנסת תתקן. אבל גם היום, שלא תעזו, תעזו לפגוע בקדושתו של צה"ל ובאופייה היהודי של מדינת ישראל ולאפשר הכנסת חמץ לצה"ל, שהוא סמל כל כך משמעותי בעצמאות ובריבונות שאנחנו זוכים לה מחדש. זה רק חידוש של מה שהיה כאן שלושת אלפים ומשהו שנים לפני יציאת מצרים. תודה.
561 מילים של בצלאל סמוטריץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.