קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני מנצל את ההזדמנות שאת פה לשאול אותך. ראינו את הפרסומים על לימודי תנ"ך. את מכירה את הדבר הזה, שהורידו שעות, שהפסיקו לימודי תנ"ך בבית ספר יסודי? אז היו פרסומים שמורידים את השעות. אני בטוח שלא תיתני לזה יד.
לא, באמת. זה היה הערב. תבדקי, כי זה חמור מאוד אם זה קורה.
אז הינה, בשביל זה אני פה, בשביל לעדכן אותך, בגלל שאין לך זמן.
אני חושב שיש דבר אחד חשוב שכולנו למדנו מאירועי הימים האחרונים, שתי נורות אדומות בוהקות. הראשונה היא שבשעת מלחמה אנחנו בפני עצמנו. אין לנו אף אחד שאנחנו יכולים לסמוך עליו מלבדנו. אנחנו יכולים קודם כול לסמוך, כמובן, על הקדוש ברוך הוא ועל אנשינו. כוחות הביטחון שלנו הם היחידים שיילחמו עבור העם שלנו והמדינה הזו, ולא אף אחד אחר בתפוצות, לא הסכמים בין-לאומיים, לא התחייבויות של מדינות שונות. תראו את אוקראינה – אוקראינה בסוף נשארה עם ברכה של נשיא ארצות הברית שהשם יהיה איתם והרחקה של רוסיה מהאירוויזיון.
אני לא רוצה לדמיין מה יקרה פה, במדינת ישראל, בשעת מלחמה, מה יקרה פה בוואדי עארה, בנגב, בערים המעורבות. לא נראה לי שהרוצחים והפורעים שהניפו דגלי פלסטין בשומר החומות ירוצו להניף לפתע את דגלי ישראל, או יתערבו ויסייעו לצה"ל. אנחנו נצטרך להילחם באויב מבחוץ וגם באויב מבפנים, וזו הנורה השנייה. המדינה נותנת לפורעים האלה את הדלק לפגוע בה עם פסקי דין מקילים ומגוחכים. מערכת המשפט, עם הענישה המקילה, מעודדת אותם להמשיך ולהחריב את הארץ הזו. היא בעצם אומרת להם: מה שעשיתם לא כל כך חמור. אין מידתיות ובטח שאין הרתעה.
קראתי בשבוע שעבר תחקיר של מקור ראשון על ענישת הפורעים בשומר החומות. תקשיבו לזה טוב: שופטת בית המשפט השלום לנוער בחיפה פטרה ממאסר מחבל שזרק אבנים על שוטרים והשתתף במהומות. מחבל אחר, שירה זיקוקים על שוטרים ופצע שוטר במעצר, קיבל רק שישה חודשי מאסר. שופט אחר ביקש לשחרר אחרי חצי שנת מעצר מחבל שהגיע לכביש החוף במטרה ליידות אבנים על רכבים נוסעים. צריך להבין, לזרוק אבן על רכב נוסע זה ניסיון רצח, וזה הוכח שזה גם רצח יהודים. ופה מסתכלים על זה בבתי משפט כאילו זה משהו – תחביב, תחביב שלא צריך להעניש עליו. הדוגמאות האלה אינן נקודתיות. אני ביקשתי ממרכז המחקר והמידע של הכנסת נתונים על תופעת יידוי האבנים. פחות מ-1% מהתיקים שנפתחים מסתיימים במאסר, פחות מ-1% – ושוב, אני קורא לזה ניסיון רצח, לא זריקת אבן – ו-93% מאותו אחוז בודד נכנסים לפחות משנה לכלא. אז למה בעצם שיפסיקו לעשות את זה? הם מקבלים עונש חביב ונחמד מבית המשפט וחוזרים כמו גיבורים הביתה, מתקבלים כגיבורים בכפר. זו הסכנה שטמונה בנו, בתוכנו, בתוך מדינת ישראל, ובמקום להילחם בה בתי המשפט מנציחים אותה. אנחנו נבכה עוד הרבה על הנזק שמערכת המשפט גורמת לביטחון המדינה. תתארו לכם תרחיש שאנחנו במלחמה בכמה חזיתות, תרחיש לא מופרך למדינת ישראל, ואנחנו צריכים לשנע כוחות לצפון, לדרום. מה נראה לכם שיקרה בצירי התחבורה הראשיים במדינה? הם יזרקו על חיילי צה"ל פרחים? יותר בכיוון של יציתו פחים.
צריך להביא בחשבון שתהיה לנו פה חזית נוספת, של מחבלים מבית שלא מורתעים ולא מפחדים, שרצחו וירצחו יהודים רק בשל היותם יהודים. ראינו בשומר החומות טריילר: אבנים, בקבוקי תבערה, רובים שכוונו עלינו. איך נתמודד עם האיומים האלה כשהשוטרים שלנו יודעים שעל כל חיסול מוצדק של מחבל הם מקבלים זימון למח"ש? איך נתמודד כשאותם פורעים לומדים שאין ענישה על מעשיהם? איך נתמודד כשסגן שר אומר לבדואים בנגב שצריך לשחרר את הפורעים שנתפסו? פורעים ששרפו רכבים ותקפו שוטרים.
אנחנו נשלם מחיר כבד על ההתנהלות הרופסת מול המחבלים. זה מתחיל בממשלה שבהקמתה נשענת על תומכי טרור, ממשיך לקואליציה שעושה הכול על מנת שלא להכעיס חלילה את התנועה האסלאמית, ויסתיים באסון כבד למדינה שלנו. על כל זה תוסיפו חברי כנסת שפועלים נגד המדינה, אלו שמשבחים כל הבוקר וכל הערב מחבלים – חברי כנסת שבמדינה מתוקנת היו יושבים בכלא, לא פה בפרלמנט; חברי כנסת שלפי החוק ברור שהם לא יכולים להיות פה, שפוסלים אותם פעם אחר פעם בוועדת הבחירות, והעליון פעם אחר פעם הפך את ההחלטות האלה והחזיר אותם לשבת פה. יש לי תחושה כזאת, משום מה, שבשעת מלחמה, סמי אבו שחאדה ואיימן עודה לא בדיוק יחלקו מנות חמות לחיילי צה"ל, אלא יתסיסו ויסיתו כדי שיפגעו בהם. לצערי, עם הממשלה הנוכחית אין שום סיכוי לתקן, ואת המחיר כולנו נשלם.
יש לי עוד שתיים וחצי דקות, וברשותך אני אנצל אותן. אני אדבר פה על חוק שאני מנסה להעביר תקופה ארוכה, ואני שוב שמח שהתמזל מזלי ושרת החינוך יפעת שאשא ביטון, שגם היא, משפחתה יוצאת עיראק – יפעת, אני רוצה ברשותך לעדכן אותך על חוק הפרהוד. גם משפחתך מעיראק. לצערי, למרות הניסיונות ולמרות שהאמנתי לכם כשעמדתי פה ודיברתי על החוק הזה – להנציח פה בכנסת את פרעות פרהוד, אותן פרעות ב-1941 שבהן רצחו מאות יהודים, אנסו, בזזו. מה שביקשתי בסך הכול – להנציח את זה פה. לא תקציב מיוחד, לא מענקים, לא שום דבר. להנציח פה ושבבתי הספר, ילדי ישראל ילמדו קצת גם מה שקרה ליהודי ארצות ערב, טיפה, לא הרבה. נאמר לי פה שהממשלה מקדמת תוכנית לכל ההצעות למיניהן על מנת להנציח אירועים בכנסת, ושאחרי שיתגבש המתווה נוכל להעביר את זה ושאני אמתין, אז המתנתי כי האמנתי. כנראה שהייתי תמים מדי כשהאמנתי.
בשבוע שעבר, אחרי שעברתי בין כל המשרדים לראות איך מקדמים את זה, נאמר לי שההחלטה שהתקבלה בין מזכירות הממשלה לשרים הרלוונטיים – שלא מאפשרים לקדם בחקיקה ציון ימים מיוחדים בכנסת. כמובן זה היה מאוד מאכזב, אבל מה שהיה יותר מאכזב, יפעת, שראיתי בחוק אחר שכן העבירו – לברל כצנלסון – שבחוק הזה כן יש סעיף שמאפשר להנציח את היום הזה כאן בכנסת ישראל. ואני שואל: למה איפה ואיפה? למה שוב אותם עיראקים נזרקים הצידה ופשוט זה לא מעניין אף אחד אצלכם? למה למישהו אחר שרוצה לקדם אירוע מסוים, פרהוד או ברל – למה הוא כן מקבל את הלגיטימציה? ולמה לי – שאמרו: החלטה רוחבית שבכלל לא תהיה פה חקיקה של ימי ציון, אז על הפרהוד אומרים לי לא ועל ברל כצנלסון אומרים כן? למה? את מודעת להחלטה הזאת?
זה לא להעביר את הזמן. אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב לכל 19,000 היהודים יוצאי בגדד שיודעים עכשיו שהממשלה פשוט העדיפה לא לזכור את מה שקרה בפרהוד. זה באמת לא להעביר את הזמן. אתם הרי לא נמצאים פה הרבה. זה שאת פה, אני מנצל את זה בשביל כן לשאול אותך את השאלה, לא לבזבז זמן סתם.
אז אם לא הכרת, זאת התשובה שקיבלנו: ברל כצנלסון יהיה פה בכנסת, הפרהוד לא יהיה בכנסת.
1,023 מילים של אופיר כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.