הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 11)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, גברתי היושבת-ראש. גם אני אאחל לך מכאן בהצלחה.

אבל לא יותר מדי. לא להגזים.

אני לא בטוח אם תהיינה לי עוד הזדמנויות לעמוד כאן בדוכן כשמזכירת הכנסת נמצאת, אז אני רוצה גם להודות לה על הרבה מאוד שנים של עשייה במשכן הזה. עוד יהיו הזדמנויות לומר דברים יותר עמוקים, אבל בכל זאת במעמד הזה אני חושב שחשוב להזכיר.

יש הרבה מאוד דברים רעים, גברתי, שהממשלה הזו, בזמן הקצר שהיא מכהנת, כבר הספיקה לעשות, וחלק מחבריי דיברו עליהם. אני דווקא רוצה לייחד את תשע הדקות שלי, שנותרו לי, לחוק הזה שבו אנחנו דנים, משום שאני חושב שמדובר בשפל חדש שלא ידענו כמותו. החוק הזה מבטא את אחד מהאיומים המרכזיים על הממשלה הזו. יש שניים כאלה: האחד הוא הזכות לבחור ולהיבחר – איום מאוד משמעותי שמטריד את הממשלה והיא עוסקת בו בשלל חוקים והחלטות; האיום השני הוא חופש הביטוי, שגם בו היא עוסקת, בהגבלתו היא עוסקת בשורה של חוקים והחלטות. אבל אני כאמור אתמקד בחוק הזה.

מה החוק הזה אומר? החוק הזה מבקש להגביל גם את הזכות לבחור וגם את הזכות להיבחר מהטעם היחיד שהאדם שבו מדובר הוא מנוסה מדי. כלומר, אומרים לאזרחי ישראל: אתם לא תוכלו לבחור באדם הזה לכהן כראש ממשלה כי הוא מנוסה מדי. לא כי יש לו כתב אישום – זה חוק אחר, גם בו אולי נדון – אלא כי הוא מנוסה מדי. הוא פשוט יותר משמונה שנים ראש ממשלה ואנחנו חושבים – המחוקק, הממשלה הזאת, הפחדנית, כי זה הרי מגיע מתוך פחד, לא ממקום אחר – שזה מספיק ודי. אם זה מספיק ודי יחליט הבוחר, יחליט הציבור.

אני חושב, ועל כך אני חושב שקשה מאוד שלא להסכים, שלניסיון בחיים הציבוריים יש ערך, יש לו משקל. כשאני מסתכל על נתניהו ואני רואה שבשנה האחרונה שלו בתפקיד, רק בשנה אחת הוא הביא למדינת ישראל לא אחד, לא שניים – ארבעה הסכמי שלום עם מדינות ערב בלי לגרש אף אחד מביתו; וכשהעולם כולו התמודד עם אתגר הקורונה ורבים מאוד מתו, גם כאן בישראל וגם בעולם כולו, הגיעו החיסונים, ובערך 200 מדינות בעולם, כולם רצו להשיג את החיסונים, כולם רצו להיות במקום הראשון, כולם רצו להביא מזור לעמם, יש אחד שהצליח להיות במקום הראשון והוא בנימין נתניהו. ואני מרשה לעצמי לומר שאם הוא היה בשנתו הראשונה, זה לא היה קורה, הוא לא היה מצליח. בזכות הניסיון, המעמד הבין-לאומי שהוא רכש, בזכות היכולות, הוא הצליח להביא את כל זה למדינת ישראל. אבל לשיטת הממשלה הזו הוא בכלל לא היה צריך להיות ראש ממשלה באותה תקופה כי זה כבר יותר משמונה שנים.

עכשיו, אני מנסה להתחקות אחר הרציונל, כי יש פה משהו מאוד ייחודי. הרי אין דמוקרטיה פרלמנטרית בעולם כולו שנוקטת מדיניות כזאת, שמחזיקה בחוק כזה. יש דמוקרטיות נשיאותיות – זו שיטה אחרת. אבל אנחנו דמוקרטיה פרלמנטרית, הכוח של העומד בראש הממשלה מוגבל באופן אינהרנטי מהצורך שלו לייצר קואליציות, לעמוד שבוע אחר שבוע בהצבעות אי-אמון ולהמשיך לקיים ממשלה, להבדיל ממשטרים נשיאותיים. אז למה בכל זאת רצו? מה רצו לעשות בחוק הזה? אז אומרים: צריך להגביל את הכוח. כוח מוחלט – צריך להגביל אותו, כך לשיטתם, בכל אופן.

אני אסביר, מייד אני אענה לך. אני חושב שאם יש מקום שבו יש כוח מוחלט במדינת ישראל הוא נמצא ברשות אחרת. לא ברשות הזאת שאנחנו נמצאים בה, הרשות המחוקקת, ולא ברשות המבצעת, שיושבת בשולחן הראשון, אלא ברשות אחרת. למה? כשאני שואל את עצמי: איפה הכוח? כל אדם שואל את עצמו איפה באמת הכוח נמצא. התשובה תהיה: מי שיש לו את המילה האחרונה. מי שיש לו את המילה האחרונה הוא הפוסק, הוא החזק, הוא השולט. במדינת ישראל התשובה מאוד ברורה: המילה האחרונה נמצאת במערכת המשפט. אני בכוונה אומר מערכת המשפט ולא הרשות השופטת, כי זה לא רק השופטים אלא גם היועצים המשפטיים לממשלה ובמשרדי הממשלה. אם אכן הכוח נמצא שם, אז בואו נגביל שם. בואו נגביל למשל את משך כהונת שופט בבית המשפט העליון, שלא מוגבל היום. בואו נגביל שם. מגיעים לגיל 70 – אפשר 30 שנה לכהן. יש כאלה שכיהנו בבית המשפט העליון תקופות – לא של 30 שנה אבל קרובות ל-30 שנה.

אמרתי את הדבר הזה, אגב, באחת מהאוניברסיטאות בפאנל שעסק בחוק הזה ממש, וישב שם גם היושב-ראש של התנועה לאיכות – אליעד שרגא, ואמר למשמע הדברים שלי שאולי צריך להגביל את משך הכהונה של שופטים עליונים: אולי צריך להגביל את הכהונה של חברי כנסת. כן, הוא התכוון אליי. אלה הדמוקרטים הגדולים, שהיום רוממות הדמוקרטיה בפיהם. כמובן שחלק מהקהל מחא כפיים בלהט – כן, להגביל כהונה של חברי כנסת, פתרון דמוקרטי מאוד לרעיונות שאנחנו לא אוהבים. ואני חושב שזה מבטא היטב את הרוח ואת המדיניות של הממשלה הזו. תנו לציבור להחליט. אם הציבור סבור, כנראה כמו שגברתי אולי חושבת, ששמונה שנים הן די והותר – אגב, מסקרן אותי – כנראה שזה לא יעמוד למבחן המציאות – אם זה יקרה גם כשיהיה מנהיג שגברתי תומכת בו. אחרי שמונה שנים – די, מספיק, צריך ללכת. טוב, כנראה שזה לא יעמוד למבחן המציאות, אבל בכל אופן – – –

לא היה לה רוב. טוב, אפשר להציע הצעת חוק כזאת, אגב.

בכל אופן, אני מתנגד לכך מכול וכול. אני חושב שכבר יש בישראל חוק קציבת כהונה לראש ממשלה. יש כבר, קיים. את יודעת איך קוראים לו?

חוק הבחירות. חוק הבחירות. אזרחי ישראל יכולים לבוא אחת לארבע שנים או אחת לכמה חודשים, כפי שקורה מדי פעם, ולהחליט שהם רוצים להחליף, שהם רוצים ראש ממשלה אחר, שהם רוצים ממשלה אחרת. יכולים לעשות את זה. אבל אתם מבקשים לשלול מהם את הזכות הזאת. אתם מבקשים – ואתם תצביעו כאן נגד אזרחי ישראל, נגד חופש הבחירה שלהם, נגד היכולת שלהם להחליט מה טוב עבורם. לא, אנחנו נגיד מה טוב עבורכם. הדבר הזה, גברתי, הוא נקודת שפל בתולדות הדמוקרטיות ובתולדות הבית הזה. אנחנו כמובן נצביע נגדו, אבל אני מקווה, מקווה, שיהיו בקרב הקואליציה הזו כמה – לא צריך מספר גדול, אבל כמה אנשים שיגידו: אנחנו לא נצביע נגד אזרחי ישראל, אנחנו נאפשר לאזרחי ישראל להחליט, ומה שהם יחליטו מקובל עלינו, כי אנחנו דמוקרטים, כי אנחנו מכבדים את בחירת הציבור, כי אנחנו מכבדים את הכרעתו גם אם היא שונה מההכרעה שלנו. מה שאתם עושים פה זה בדיוק להפך. בושה גדולה לבית הזה. תודה.