כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, האמת, יש לי המון מה להגיד על ההצבעה המביכה שלשמה התכנסנו. תסתכלו על הכנסת הזו, מה הדיון הכי חשוב לאזרחי מדינת ישראל. אבל אני אומר לכם משהו: אני מעדיפה לדבר על אירוע מזעזע, והלוואי והיו דנים בו עכשיו במליאה. ולכן, ברשותכם, אני אנצל את הזמן הקצר שיש לי על מנת לשתף אתכם במגה אירוע.
אני חושבת ששום אימא, שום סבתא, שום אזרח במדינת ישראל לא יכול להרשות לעצמו לעצום את העיניים כלפי האירוע המזעזע הזה. אמש נחשפתי לסרטון, שאני בטוחה שלא מעט מכם צפה בו, על ילד בן חמש, ילד עם צרכים מיוחדים, בגן מיוחד ברמלה, שחווה ענישה. אתם יודעים למה הענישו את הילד הזה? כי הייתה לו התפרצות זעם. כן, רבותיי, לאותו ילד הייתה התפרצות זעם. ואני שואלת: לא יכול להיות שלילד תהיה התפרצות זעם, בהנחה שיש לו צרכים מיוחדים? קל וחומר – גם לילד רגיל. האם הענישה זה להוציא אותו מחוץ לגן, לנעול אותו בחוץ, בשמש יוקדת, כשהוא בוכה – ממרר בבכי – ומתחנן שיכניסו אותו, ובתוך הגן סייעות, מטפלות – או לא יודעת, איך שלא קוראים להן – עם אטימות לב? אני לא מצליחה להבין מי בכלל הכשיר אותן.
חבריי חברי הכנסת, זה מה שצריך לעמוד לנגד עינינו. על זה אנחנו צריכים לדון. על הילדים האלה; על אימהות ששולחות את הילדים לגן, כשהגן שצריך להיות המקום הכי בטוח, המבצר; שאנחנו בטוחות ששם מכילים ומשגיחים. אלמלא אותה שכנה, שהייתה ערנית ונחשף בפניה מה שקרה, וזיהתה את מה שקורה. אני לא יודעת מה ההבדל. מה ההבדל אם היינו מוצאים, לא עלינו, איזו גופה שם, בחום שהיה שלשום. מי מאיתנו לא זוכר.
ולמי שלא ראה, אני מפצירה בכם, תסתכלו על הסרטון הזה. אני אומרת לכם באופן אישי, מרגע שראיתי את זה, אני לא ישנה. אני מנסה לחשוב אם זה היה הנכד שלי, הילד של השכנה או כל אדם. אני רואה בחומרה את ההתנהלות המביכה, המבישה והעבריינית הזו.
אני כבר פניתי למשרד החינוך ולכל הגורמים הרלוונטיים. ואני רוצה לומר לכם חבריי, ולקרוא לאימהות ולכל הורה. אל תהססו. תשאלו, תבדקו. אני קוראת למערכת החינוך, הילדים האלה לא שקופים. הזעקה שלהם היא האחריות שלנו. והילד הזה הוא לא תיק ולא מקרה. הוא ילד שזקוק למישהו שישמיע את קולו כי הוא לא היה יכול להשמיע אותו מול הדלת הנעולה. אנחנו נמשיך לעקוב, אנחנו נמשיך לדרוש תשובות. ואני רוצה לומר לכם, זה לא יעבור לסדר-היום. תודה רבה.
377 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.