חברים, אני מבקש שקט, במקום שהיושב-ראש יבקש ויעשה לי את העבודה. אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך. כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, השר מיקי זוהר – אוהבים אותך, שתצליח, בעזרת השם, תעלה מעלה-מעלה. גם אני רוצה להתייחס לרצח הנורא, המתועב.
אין שום מילה שיכולה לבטא את הרצח המתועב והמזעזע של הנער ימנו זלקה. כשאנחנו מסתכלים וצופים ברצח – נחשפתי לזה קודם, הראו לי את זה, לא ראיתי את הרצח עצמו אלא רק שמעתי את הסיפור המזעזע.
חבורת עבריינים. לראות איך שהרוצחים האלה מחכים לאדם, מחכים לך בסוף המשמרת שלך. הם מחכים לו בסוף המשמרת, ובסוף המשמרת מה קורה? כולם תופסים אותו, אחד דוקר וכל השאר בועטים. הוא, מסכן, נופל, הדם נשפך, הם דורכים על הדם, בועטים בו, רוקדים לו על הדם.
חברים, זה צריך לזעזע את כולנו. יש פה משהו מהשורש שהוא בעייתי, משהו שכשל פה, משהו שכשל בחינוך. וזה לא משנה – אמרו לי שהוא עם ציצית, עם כיפה. היום קל להתחפש. ואם הוא בלי כיפה, ואם הוא בלי גופייה, אז מותר לרצוח? זה משנה איך שהוא נראה? אדם יכול לקחת ולרצוח בכזאת אכזריות, ולא רק זה, 20 חבר'ה מסביבו עוזרים לו. אין אחד צדיק בסדום שיקום ויגיד: חבר'ה, תעצרו, מה קורה איתכם? השתגעתם? אחד כזה לא קם.
החינוך פושט רגל. זה חינוך מהבית, זה חינוך מהבית ספר, זה חינוך שפשט פה רגל. זה צריך לזעזע את כולנו. מה אנחנו עושים? מה קורה עם החינוך הזה? למה מחנכים? אולי במסכים יותר מדי מסתכלים, או לא יודע במה. נחשפים לדברים שמעולם לא נחשפנו אליהם? איך אנחנו לא מזדעזעים?
מה קורה? הכול היום מותר? הכול היום ברשתות? יודעים בדיוק איפה לדקור אותו, עם איזה סכין לדקור אותו, יודעים הכול לעשות, ובאותו רגע, מייד לאחר מכן, יודעים את הבגדים לקחת ולהחביא, יודעים ללכת ולהתחבא. ההורים עוזרים להם. תגידו, עד איפה הגענו?
לקראת סיום דבריי, אני קודם כול רוצה, כמובן, לשלוח תנחומים למשפחה – למשפחה הגדולה, כי כולנו משפחה; לעם הזה. ואני רוצה לקרוא משנה לעילוי נשמתו מפרקי אבות, פרקי אבות, בפרק חמישי. סתם פתחתי, באמת, פתחתי את פרקי אבות סתם, במקום שפתחתי, כאן אני קורא. פשוט אני קורא את המשנה, ותשמעו מה זה חינוך של פרקי אבות, של התנא באבות.
"הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם".
מוריי ורבותיי, אם נדע לחנך מגיל קטן, מהגיל שנולד – ילד צריך להתחנך מגיל הלידה שלו, מרגע שהוא נולד למשפחה. אם אנחנו נשתול את הזרע הזה טוב, אם אנחנו נשריש את העץ הזה וניתן לו לגדול בצורה הנכונה, לא נגיע לדברים כאלה מזעזעים. ויאמר ה' לצרותינו די, ובאמת, שכל אחד ייקח את זה לעצמו ויעשה עם זה משהו בשביל כולנו, בשביל חברה טובה יותר. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.
472 מילים של ינון אזולאי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.