כבוד היושב בראש, אני לא יכולה שלא להתייחס לבליל הדברים שנאמרו כאן על הצד הפוליטי שלנו. דעות על איחודים, דעות על שותפות פוליטית. תגידו לי, נשמע כדבר שהצד שהביא את מדינת ישראל לטבח הגדול והנורא שהיה לנו מאז קום המדינה מחלק לנו ציונים על פטריוטיות, על יהדות, על ציונות? אתם חבורה של מנותקי קשר עם קריית שמונה, שעובדי לשכת ראש הממשלה פה עבדו עם קטר בזמן מלחמה, מדינת החסות של חמאס. אתם עכשיו במצוקה פוליטית עבור חוק ההשתמטות, כולכם קוראים להפר פסיקת בית משפט ובג"ץ ולא להקשיב לחוק. אני באמת לא מבינה באיזו עזות מצח וחוצפה אתם מחלקים לצד פה ציונים, ועוד מגדפים.
אתה דמיינת פעם, מאיר, שבית החולים סורוקה יופגז במתקפה איראנית וייאלץ לקושש תרומות עבור שיקום? האם פאר היצירה של המחקר הישראלי, מכון ויצמן, לא ישוקם כי אין דווקא לו כסף, או האם יתקצבו באפס עגול מיירטים להציל חיים וישחקו רולטה רוסית על החיים שלנו? זה אתם, אתם הממשלה הזאת, אתם הקואליציה הזאת. לא רק כל כך הרבה אסונות, אלא כל כך הרבה הסרת אחריות. אתם מחלקים פה ציונים, על מה ולמה? על מה ולמה, חברים? מה נסגר? קצת ענווה, קצת חשומה, קצת, קצת.
אני רוצה לומר: אנחנו נדע ימים טובים יותר. אנחנו נבנה מחדש, לא לפי רמזורים, בייס ויהלומים, אלא כי אכפת לנו מהאנשים שחיים כאן. אכפת לנו מהלומי הקרב, ונקים להם רשות. אכפת לנו מהצפון ומקריית שמונה, והם יקבלו תקציבים. אכפת לנו מהנגב, אנחנו נשקם את סורוקה. אכפת לנו מהציבור, ואנחנו נביא מנהיגות נקיית כפיים, הגונה, חומלת ושוויונית, כי פשוט זאת התשובה. זה הסיפור הישראלי, ורק ככה ננצח. תודה.
253 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.