תודה, אדוני היושב-ראש. אנחנו כאן, וכולנו כמובן תומכים בחקיקה, אבל אני רוצה לדבר כי קרה דבר. באמת, השבוע האחרון היה רווי באלימות, וילדים רצחו עובד בפיצרייה רק כי הוא ביקש לשמור על הסדר. זה לא מקרה בודד, זו תופעה. זו תוצאה של מציאות שמישהו כאן יצר ומסרב לקחת עליה אחריות.
אני רוצה לשאול את הקואליציה: מישהו מכם עוצר רגע ושואל איך הגענו לכאן, או שגם זה עוד אירוע שעובר לידכם? כי האמת היא פשוטה, והאמת הזאת לא נוחה: אלימות לא נולדת בריק. היא נבנית, היא נלמדת, היא מקבלת לגיטימציה מלמעלה. כשנבחרי ציבור מנרמלים עבריינות, כשעבריינים מקבלים במה וכבוד, כשהחוק הופך להמלצה, הציבור לומד שאין גבולות; כשאתם תוקפים שופטים, מבזים בתי משפט, מסיתים נגד שומרי הסף, אל תתפלאו שהרחוב מפסיק לכבד את החוק; כשאתם נכנסים למוסדות חינוך רק כדי לצעוק ולהסית, כשאתם תוקפים רופאים רק בגלל זהותם, כשאתם שותקים מול אלימות, אתם מייצרים נורמה; כשאין אחריות גם אחרי אסונות, גם אחרי אלימות, המסר ברור: אין דין ואין דיין. זו לא הידרדרות מקרית, זו הנהגה שמפרקת במו ידיה את כללי המשחק, ואז מתפלאת שהכול קורס. והמחיר, לא אתם משלמים אותו – אזרחי ישראל משלמים אותו, ברחובות, בבתי החולים, בתוך הבתים שלהם.
אני אומרת את זה כאן בצורה הכי ברורה שאני יכולה: מי שמרסק את שלטון החוק, שלא יתפלא שהחוק יפסיק להגן עליו. עוד לא מאוחר לעצור, עוד לא מאוחר לבחור אחרת. אבל אם תמשיכו כך, האחריות על מה שיקרה כאן היא רק שלכם. והציבור, הציבור כבר רואה, הציבור כבר מבין, ובקרוב מאוד הציבור גם ישפוט. תודה.
244 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.