אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בדרך כלל אני עולה ואני מדבר כאן על הנוער העובד והמצטיין שגדל כאן במדינה. אבל היום אני רוצה לדבר על - - -
היום אני רוצה לדבר על הנוער האבוד, אותו נוער שגרם לרצח הכה-מיותר ושובר הלב של בנימין ימנו זלקה, זיכרונו לברכה. שמעתי את דברי המפכ"ל, דברים שהוא אמר למשפחה. הוא האשים את הקורונה, את המלחמה. ואפשר להאשים את ההשלכות של הבידוד בקורונה; אפשר להאשים את המלחמה הארוכה, את החשיפה של בני ובנות הנוער למראות הקשים של 7 באוקטובר; אפשר להאשים ולחפש את הכשל המשרדי של משרד החינוך, המשרד לביטחון לאומי. אפשר לחפש, ואנחנו נמצא.
אבל המגמה המדאיגה של גידול במקרי אלימות בקרב בני הנוער בכמעט שלוש השנים האחרונות היא לא זרה לנו; העלייה של עשרות אחוזים בשימוש בסמים ואלכוהול בקרב בני הנוער מוכרת וידועה לכולנו; המחסור בשוטרים ושוטרות, והביטחון שיש לנו ברשויות המקומיות, ברחובות, מורגש לכולנו.
אז אולי יש קשר לדברים ואנחנו יודעים מה הבעיות. יש קשר, אבל אין הצדקה. אין הצדקה שחבורת נערים מכים באכזריות ודוקרים למוות בחור צעיר, רק בגלל שביקש מהם לעצור עם ספריי השלג, לא להתיז. השאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: איך אנחנו מטפלים בילדים ובילדות מלאי הזעם, שאיבדו את החמלה והזהות שלהם; איך אנחנו מכווינים את אותם בני נוער למצוא את הזהות שלהם לא בעולם הפשע – באגודות הספורט, במכינות, בשנות השירות; איך אנחנו דואגים שמקרה כזה לא יחזור. האשמות לא יכולות לכפר על האובדן, אבל טיפול נכון, תוכנית לאומית, טיפול והשקעה בבני ובנות הנוער שלנו – של משרד החינוך, המשרד לביטחון לאומי, משרד התרבות והספורט – בהחלט יכולים לפתור את המצב.
כולנו יודעים ש-7 באוקטובר פצע את כולנו וגרם לכולנו להטיל ספק באנושיות. כולנו יודעים. אבל יש כאן ממשלה שקיצצה בתקציבים בביטחון לאומי, בתרבות והספורט, במכינות קדם צבאיות, בתנועות וארגוני הנוער, וצריך לדבר על זה. זה לא יפתור את המקרה הבא, אבל זה יכול למנוע. תודה רבה.
300 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.